עם היד על הלב, מתי זייפת לאחרונה? אף פעם? ברור. כי את פשוט לא מאלה... זהו. שחבל, כי ההפסד כולו שלהם. של הילדים שלך, הכוונה. ולמה אני אומרת? לא מזמן פגשתי בגינה חברה, אחת כזאת, שאני לא זוכרת איפה הכרתי אותה, אולי אפילו בגינה הזאת ממש. טוב נו, אז לא חברה. מכרה. ובזמן ששתינו עומדות בתור האינסופי לנדנדה של הקטנים, התחלנו לדבר: את אוהבת את הגינה, אה?
הסתכלתי עליה במבט מזועזע או מזעזע (אין לי מושג איך אני נראית כשאני מזועזעת). אני? אוהבת את הגינה? טוב, כאן כבר היה לי ברור שחברה שלי היא לא, כי כל מי שמכיר אותי באמת יודע שאני שונאת גינות שעשועים! שונאת. ממש!
ונכון שיש כרי דשא, חול, נדנדות, מתקנים מכל הסוגים והמינים ואפילו קרוסלה מחבלים שלא הייתה מביישת את האחים קמפנה, מעצבי העל, ממש גן עדן לזאטוטים, אבל שאף אחד לא יספר לי שזה לא סיוט להורים.
אז אחרי שהתאוששתי, אמרתי לה שהיא טועה, אבל לגמרי, כי אני רחוקה מלאהוב את מה שנקרא גינת שעשועים. בשבילי לא מדובר בשעשוע כלל וכלל, אולי יותר במשהו מענה, בטח שלא משעשע.
למה? אז זהו, שזה לא רק תחושת ההישרדות הזאת שאני חווה שם בריצה אחרי כל מתקן שסופסוף(!) מתפנה, אלא גם החרדות. הרי אין מקום מסוכן יותר מגינת השעשועים. המגלשות תלולות מדי, הסולמות גבוהים מדי והנדנדות שמרחפות באוויר, מפספסות במילימטר את ראשו של הזאטוט התורן, כאילו היה זה נס שמתרחש בכל שנייה מחדש. ובואו לא ניכנס לארגז החול שגרגריו הזהובים איבדו כבר מזמן מזוהרם ותפסו ארומה של צואת חתולים.
היא: איזה קטע, לא רואים שאת שונאת את הגינה...
אני: כי אני מזייפת.
היא: ?
כן. מזייפת ממש, כמו שאת שומעת. והאמת, גם לך לא יזיק לזייף שאת שמחה להיות עם הזאטוטים שלך כאן בגינה הזאת שנועדה רק להם. תצחקי, תרוצי, תרימי אותם מהנדנדה, תורידי אותם ממנה כשנמאס להם, תתלהבי כשפניהם הסמוקות מופיעים בסוף המגלשה המפותלת ואפילו תסתובבי בקרוסלה עד בחילה. פשוט תזייפי.
ואל תזדעזעי לי מהזיוף, כי בחיי שהפרצוף החמוץ הזה שלך, שאיתו את מגיעה יום יום לגינה, יושבת בצד על הספסל, מקסימום עם חברה, לא ממש מגניב, בטח לא את הנמוכים שבינינו.
ואת, זייפנית מומחית שכמותך, עושה את זה בכל רגע בכל יום: כשאת מגיעה לעבודה והדבר האחרון שבא לך היום זה להיות נחמדה אל הבוס, ואת בכל זאת מחייכת את החיוך המנומס הזה שלך. זה זיוף.
וכשאת מתלווה לחברים אוהבי האומנות המודרנית שלך לתערוכה היוקרתית ההיא עם הציורים שנראה לך שנגנבו ממגירת היצירות של הגן ואת עושה את המבט הזה המעמיק - זה זיוף. וכשאת חייבת לקחת את האיש שאיתך לסרט השבדי החדש כי חברתך האינטליגנטית אמרה שהוא איכותי ואת בכלל שונאת סרטים זרים - זה זיוף.
ואת שלא מפסיקה לזייף, מורידה את המסכות והופכת להיות את עצמך דווקא איתם. חבל.
כי הם לא אשמים. הם לא אשמים שהלך לך רע בפגישה החשובה היום בעבודה. והם לא אשמים שקמת היום עם כאב ראש ושאת מתה מעייפות. והם לא אשמים שיש לך מינוס בבנק. והם בטח לא אשמים שאת שונאת את הגינה. אז תעשי לעצמך טובה ותתחילי לזייף. בשבילם.
