בגדול, אין לי בעיה עם טוקבקים. עם הזמן למדתי לא להתרגש מהם. האלמוניות מוציאה לרוב מאנשים את הרע שבהם. בחסות השם הבדוי אנשים נותנים פורקן ליצרים האפלים, לשנאה, לרוע, לשמחה לאיד, לכן הטוקבקים הם המגרש הטבעי לכל מי שמבקש פורקן לדעות ולרגשות מהזן הנחות ביותר. והם לאו דווקא משקפים את דעתו של הציבור הרחב (אם כי במידה מסוימת בוודאי שכן).
חבל, כי במקור מדובר בכלי מצויין שיכול היה לאפשר דיון פתוח בסוגיות שונות, אבל כמות הטוקבקים האלימים, הרדודים והמתבהמים הפכה את הזירה הזו ממקום של דיון לאורגיה של התפלשות בזבל.
הפוסטים הקודמים של עלמה:
השינוי יבוא, לא בהפגנות של זעם
פקקים, פצצות, קיצוניות דתית? אני בגינהכ
כמה עזה השנאה
אין לי בעיה עם אנשים שחושבים אחרת ממני. מי שלא מוכן לנהל ויכוח על עמדותיו לא ראוי בעיני להביע אותן. ויעידו על כך מתנגדיי שנוהגים להגיב בחריפות בדף הפייסבוק שלי. אני לא חושבת שאי פעם מחקתי תגובה של מישהו.
נהפוך הוא, יש לי כבוד למגיבים בפייסבוק שעושים את זה לרוב בשמם ובפרצופם האמית, אבל יש לי בעיה כאשר תגובות חוצות את גבול הטעם הטוב, מהבעת עמדה להסתה והכפשה. דוגמא מצוינת לכך קיבלנו בשבועות האחרונים בתגובות שהתקבלו למאמרים שלי ושל כותבים אחרים נגד הגזענות כלפיי יוצאי אתיופיה. האמת? זה הפתיע אותי. אני רגילה לקבל תגובות חריפות כשאני כותבת על הפליטים האפריקאים ובמידה מסוימת אני יכולה להבין את זה. מדובר בבעיה קשה, אבל עולי אתיופיה זה כבר עניין אחר לגמרי. לא תיארתי לעצמי כמה עזה השנאה והגזענות כלפיהם. נחרדתי ממש.איטבח אל יהוד
והשאלה היא כמובן איפה עובר הגבול. יש דרך ברורה לדעת אם אמירה היא גזענית: אתה שואל את עצמך איך היית מרגיש אם האמירה הזו היתה מכוונת כלפיך. אם המשפט "בא לי להקיא מהמחשבה על גרמנייה עם יהודי" מעביר בכם צמרמורת, סימן שגם המשפט "בא לי להקיא מהמחשבה על יהודיה עם כושי" הוא גזענות לשמה (כך ממש בטוקבק שפורסם כאן בשבוע שעבר). אם אתם מצטמררים מ"איטבח אל יהוד" תזכרו ש"מוות לערבים" איננו טוב ממנו. וכן הלאה. אין הבדל בין מי שמעיר הערות על גודל איברי מין של אדם שחור ובין מי שמצייר יהודים עם אף ענק שמזילים ריר. זה אותו הדבר ממש.
אז מי מרוויח מטוקבק מסריח? המרוויחים, לכאורה, הם אתרי האינטרנט שמצליחים למשוך תנועה ערה של גולשים ברגע שמתלקח דיון סוער הגורר תגובות ותגובות נגד. בגלל התחרות הקשה על ליבו של המפרסם אתרי האינטרנט נלחמים בניהם על כל גולש והתוצאה – טוקבקים מכוערים במיוחד. רק בשביל לעורר סערה.
חופש הביטוי?
אני לא יודעת אם אתם יודעים, אבל טוקבקים אינם מפורסמים אוטומטית. כל אחד ואחד מהם עובר סינון. לאתר האינטרנט יש שליטה בתכנים שהוא בוחר לפרסם במדור התגובות שלו. אם תשימו לב יש הבדל בין הטוקבקים שמאפשרים האתרים השונים ואני מרשה לעצמי לומר שהאתר שבו אני עובדת מקפיד יותר מאחרים. ועדיין, זה יהיה טירוף לדרוש מהעורכים שלי לסנן לחלוטין כל טוקבק בעל תוכן פוגעני ולהוציא עצמם לגמרי מהמשחק. האתר הזה עדיין צריך להתפרנס ולפרנס, בין היתר, גם אותי.
לכן מה שנדרש כאן הוא שינוי גורף של אמות המידה במהלך משותף של אתרי האינטרנט המובילים: טוקבקים שיש בהם מסרים של הסתה ואלימות לא עוברים יותר. ממש כמו שלא מפרסמים טוקבקים שמצדיקים אלימות כלפי נשים או ניצול מיני של ילדים. צריך לשים גבול.
האם זה יפגע בחופש הביטוי? ממש לא. מי שרוצה להביע עמדה מנומקת יוכל לעשות זאת כל עוד ישמור על שפה מכבדת. מותר לכתוב "הממשלה מזניחה. הנוער האתיופי מתדרדר ומי שסובל הם השכנים בקריית מלאכי". אסור לכתוב "האתיופים מסריחים".
והתוצאה? אולי סוף סוף נתחיל להקשיב זה לזה ונפסיק רק לזרוק בוץ אחד על השני. הגולשים ירוויחו והאתרים ירוויחו. יאללה, יאללה, בואו נעלה את הרמה.
כמה רוע אפשר לבלוע? מסתבר שדי הרבה. הדג נחש.
