כאן, בשכבות החלשות, החיים לא תמיד עצובים ומדכאים. שמחות קטנות, שזרוּעות לאורך כל הדרך, מחכות שמישהו יבחין בהן, בינות לאתגרים ולדרמות. ואז, כשפתאום את מגלה אותן, הן מתוקות כל כך והשמחה שהן מביאות גדולה מאוד. בזכותן את גם לומדת להעריך מחדש את כל הדברים הקטנים והחינמיים ששכחת בתוך המאבק ההישרדותי היומיומי. אלו שמשום מה, לקחת כברורים מאליהם, ועכשיו את נזכרת שאפשר ליהנות מהם בשפע ובחינם.

  (צילום: מיה אילוז)

הפוסטים הקודמים של מיה:

>>> לומדת איך ללכת מחדש

>>> מתה מפחד

>>> לא רוצה להיות אישה חזקה

מוסיקה

כולם אומרים שהם אוהבים מוסיקה. גם את תמיד אומרת את זה. אבל בינינו, מתי היתה הפעם האחרונה שבה ישבת פשוט כדי לשמוע מוסיקה? לא ברקע, בנסיעה או תוך כדי שאת מסדרת ומנקה. גם לא "סופשבוע רגוע בגלגל"צ", לא. הרי פעם, בתקופה שבה התבגרת, אנשים היו באים אחד לשני כדי לשמוע מוסיקה: "בואי אלי היום, קניתי את התקליט החדש של... נשמע מוסיקה, נשתה קפה, יהיה כיף". אז זה היה מקובל להיפגש רק כדי לשמוע מוסיקה ביחד. אז גם היו תקליטים, לא רצועות. אז מתי ניגשת למדף הארוך של הדיסקים ובחרת לך דיסק שאת אוהבת ופשוט ישבת לשמוע אותו?

עכשיו, כשרגל אחת שלך בקומה ולפעמים נדמה לך שגם הנפש והראש, עכשיו יש לך זמן לשמוע מוסיקה. וזה אפילו לא עולה כסף. זה בחינם. קודם את מסירה במהירות את האבק. מטשטשת את העדות לכך שכבר כמה שנים לא התקרבת למדף הארוך. ואז את בוחרת משהו ומתיישבת. בהתחלה זה נראה לך כמו בזבוז זמן. הרי יש לך כל כך הרבה דברים לעשות כדי להזיז את החיים שלך. בשיר השני את מתחילה קצת ליהנות ובשלישי את כבר מתחילה לשיר עם הזמר. חלק מהמילים את זוכרת אפילו. את מתלהבת ומחליטה להחליף דיסק למשהו שמעיף אותך לתיכון וקצת לאחרי הצבא. את עוצמת את העיניים, מקשיבה למילים ונותנת לזיכרונות נעימים להציף אותך. אחר כך את מתחילה לתופף עם הידיים על מערכת תופים דמיונית וכמובן שאת לא מפספסת את התנועות כשמגיע סולו גיטרה. את חוזרת על זה גם ביום הבא וגם בזה שאחריו. מתחילה להחזיר את המוסיקה לחיים שלך. עד שיום אחד הבת שלך חוזרת מוקדם יותר מהמתוכנן מבית הספר ו'תופסת אותך על חם'. היית כל כך שקועה במוסיקה, שלא שמעת את המפתח מסתובב במנעול. רק כשהיא אומרת לך: "יא, אמא, מאיפה את מכירה את השיר הזה?" את מבינה שכבר הרבה זמן היא לא ראתה אותך פשוט נהנית ממוסיקה. ואז את צוחקת ועונה לה: "את רצינית? פינק פלויד, וויש יו וור היר?" ולפני שהיא מספיקה לענות לך, את מוסיפה בחיוך: "תגידי, מי הגיע לעולם הזה קודם, אני או את?"

'את רואה', את אומרת לעצמך, 'החיים שלך אמנם במוֹד הישרדותי, אבל תראי כמה רגעי הנאה את יכולה לייצר לעצמך בחינם. ממש בתיה עוזיאל נהיית', את עונה לעצמך. 'פשוט ממה שיש בכל בית'.

טבע

המוסיקה, שחוזרת לחיים שלך, פותחת אותך לעוד דברים, כמו טבע למשל. טוב, בואי לא נגזים. את מספר הג'בלאות שטיפסת עליהן בחיים אפשר לספור על יד אחת בלבד ובאוהל ישנת אולי בשני טיולים שנתיים ובמשך חודשיים בטירונות, זה הכל. כבר בגיל עשרים וקצת הבנת שאת אוהבת את החופשות לך בבתי מלון מפנקים או מקסימום בצימרים. אבל גם בשביל עירונית כמוך, קצת אדמה, ירוק של עצים ופיסת שמיים עושים את העבודה היטב.

יום אחד את מחליטה שהגיע הזמן לבקר בגינה הציבורית ברחוב השכן. את מכינה לך נס קפה בכוס מתכת עם מכסה, כזאת שמשמרת את החום ולבת שלך את מכינה בקבוק מים עם קצת פטל. לוקחת ספר, אפילו שברור לך שלא תקראי בו בכלל ושואלת את הילדה אם בא לה ללכת לגינה. "באמת, אמא?", היא שואלת אותך בעיניים נוצצות. "כן, למה לא?" את עונה לה.

כשאתן מגיעות לגינה את מתיישבת על הספסל והיא רצה לנדנדות. כרגע היא הילדה הכי גדולה בגינה, אבל זה לא מזיז לה. היא מתיישבת ומתחילה להתנדנד חזק. את מביטה על הגינה, אמהות וילדים קטנים במגלשות ובארגז החול, וזוג קשישים יושב בספסל שממולך, בצד השני של הגינה.

צמרות עצים

את מחזיקה את הספל החם בין שתי הידיים ומרימה את הראש למעלה, לשמיים. בשניה שהמבט שלך פוגש את הירוק של צמרות העצים, שמתחבר לפיסת שמים פנויה מבטון, את לוקחת נשימה עמוקה. את נשארת עם הראש למעלה דקות ארוכות, עד שהתחושה הנעימה הזאת, של 'הכל בסדר וגם יהיה בסדר', ממלאת לך את כל הגוף. תמיד זה עבד עלייך כמו פרוזאק מרגיע ומשמח, וגם עכשיו זה קורה. המבט הזה למעלה גורם לך להבין שאת חלק ממשהו גדול, מהטבע. שהעולם הזה ענק ואת רק חלק כל כך קטן ממנו. ואם את כל כך קטנה, אז גם הצרות שלך קטנות, קטנות על העולם הזה.

הבת שלך מגיעה כדי לתדלק קצת פטל ואומרת לך שהיא מצאה בצד השני של הגינה נדנדות שגם את יכולה להיכנס לתוכן. בלי לחשוב הרבה את לוקחת את המקל שלך וצולעת איתה לשם. את מגיעה ודוחקת את אחורייך לתוך הנדנדה הקטנה ומתחילה להתנדנד. את מרגישה את המבטים של כמה אמהות צעירות ואפילו שומעת אחת מהן אומרת: "רק שזה לא יישבר והיא תיפול". את מחייכת ועוצמת את העיניים, מטה את הגוף לאחור ומתנדנדת חזק יותר. הלוואי שגם בגיל תשעים אני אוכל להתנדנד, את חושבת לעצמך. פתאום הראש שלך מתחיל להתמלא בעוד הרבה דברים מהנים שיש לך מסביבך בחינם ופשוט לא שמת לב אליהם: סרטים בחינם בטלוויזיה או במחשב, שמש של בוקר במרפסת שלך, לפחות 20 ספרים שקנית והוספת לספריה שלך מזמן ועדיין לא קראת אותם ואפילו יש כמה אנשים שאוהבים אותך.

מבחן בפיזיקה

כשמתחיל להחשיך אתן חוזרות הביתה והבת שלך הולכת להתכונן למבחן בפיזיקה. את נזכרת שלפני שנתיים וחצי בחופש הגדול, בטרם היא עלתה לחטיבה לקחת אותה לשיחה. הסברת לה שחטיבה זה כבר יותר רציני מיסודי ואמרת לה שאת תוכלי לעזור לה בכל המקצועות, כולל לבגרות, חוץ ממתמטיקה, ביולוגיה ופיסיקה. "שם", אמרת לה. "אין עם מי לדבר, אז כדאי לך להיות טובה במקצועות האלו, כי אני לא אוכל לעזור לך". היא הפנימה. היא טובה מאד בכל המקצועות, גם בשלושה האלו, שלך אין שום מושג בהם. היא אפילו אוהבת מתמטיקה וביולוגיה. פיסיקה היא פחות אוהבת.

אחרי שעתיים שהיא לומדת היא באה אלייך לסלון עם דף ומבקשת ממך לבחון אותה בנוסחאות בפיסיקה. את לוקחת את הדף ליד ומתחילה לצחוק. "מה?" היא שואלת אותך במבט מופתע ומיתמם. בכותרת של הדף את רואה שהיא רשמה באותיות קידוש לבנה: "פיזיכיף ברבאק!".

"תביאי חיבוק", את אומרת לה. "נו אמא, מה חיבוק עכשיו, אני רוצה כבר לגמור להתכונן", היא אומרת לך.

"תביאי חיבוק שניה, נו, מה אכפת לך?", את לא מוותרת. היא מחבקת אותך חיבוק ארוך ובמהלכו את חושבת לעצמך שבסך הכל די הצליח לך ושיש לך עוד הרבה מה ללמוד מהקטנה הזאת, שלא ממש אוהבת פיסיקה, אבל מעמידה פנים שזה כיף ושהיא הולכת ללמוד ולהצליח בזה עד הסוף, 'ברבאק'. וכל הרגעים האלו וכל הדברים האלו, כל כך מתוקים וכל כך משמחים. והם היו כאן תמיד, בחינם, חיכו שתשימי לב אליהם. מזל שלבסוף שמת.