באנרכיה / דמוקרטיה / דיקטטורה / קיבוצון שלנו נכתבו במהלך השנים חוקים רבים. חלקם נקבעו על ידי, "כי ככה", חלקם נוסו, שונו, עובדו, כשלו והוחלפו, כי לא עמדו במבחן המציאות. ובספר החוקים הלא כתוב הזה, יש כללים ברורים מה מותר ומה אסור.
לי למשל, "מותר" לנקות ולבשל, לכבס ולתלות ולקפל, לעשות קניות, לקלח, להקריא סיפור לפני השינה ולשבת בלילה ליד זו שמתעוררת ומתקשה להירדם שוב. מותר לי גם לעזור בשיעורי הבית, לקחת לחוגים ולקנות דברים טעימים בסופרמרקט שליד בית הספר אחרי הלימודים. כמו כן, מותר לי לקנות גלידה באמצע היום או לפנק עם פיצה ריחנית אחת לכמה זמן, במקום ה"חביתה, גבנ"צ, ירקות" הקבועים. הן מתירות לי ללטף ולחבק, לעסות כפות רגליים קטנטנות וגם שכמות.
בועות. צילום: אורנה פיטוסי
גם לקחת אותן לחברות ולהחזיר הביתה מותר לי, ובחופש הגדול לקחת אותן לים, לבנות ארמונות, למרוח בקרם הגנה, לקנות קרטיב נוטף ודביק ולסחוב את כל הכפות והדליים והמגבות והפירות והסנדביצ'ים שאף פעם לא יאכלו עד תום. אבל אסור לי בתכלית האיסור לשיר. לא בבית ובמיוחד לא ברחוב.
גם אני התביישתי באבא שלי. הוא היה נוהג לפתוח את חלון המכונית וברגע שהיינו מתקרבים עם הקונטסה הצהובה שלנו לשכונה, היה משרבב את ראשו מבעד לחלון ושר בקולי קולות איזו אריה או סתם "לה לה לה".
הוא ידע שאנחנו נבוכים, כי באופן קבוע היינו גולשים למטה, בין הכיסא האחורי לקדמי ומחפים על ראשינו עם הזרועות, משל היינו חיילים בשדה הקרב המתגוננים מפני רימון. אז עכשיו, הן עושות לי את אותו הדבר בדיוק.
דווקא יש לי קול לא רע. אמנם הוא נמוך מליתר האמהות, אבל היי! הקול הנמוך והלא קונבנציונאלי של אמא, מממן להן לא פעם את הפינוקים שהן כל כך אוהבות. כך שמבחינתי, אני תרנגולת שמטילה ביצי זהב. אבל הן חולקות עלי. אז אסור לי לשיר. גם לא לזמזם.
ודבר נוסף אסור לי: אני תמיד חוזרת ואומרת להן שאם מישהו מכאיב להן, פוגע בהן או עושה משהו לא נעים, אני מצפה מהן לספר לי, כי כיאות לתפקידי כאמא לביאה, אני מאמינה שחובתי להגן עליהן מפני כל אויב, גם אם הוא רק ילד בן שש.
והנה העניין. לשיטתן, מותר לי לשמוע, להכיל, לחבק, אבל לא להתערב. מבחינתן, אמא שרה = אמא עושה בושות. ואמא שמעירה לבן כיתה שפגע = אמא עושה בושות. בשנית.
פעמיים בחיי הערתי לבני כיתה שפגעו בגוזלים שלי. אמנם אני סומכת על מערכת החינוך, אבל מודעת לעובדה שהאוצר שלי - הוא בעיקר שלי. ושגם יהלום יפה, מה לעשות... פחות בוהק בתוך ערימת יהלומים, כך שלא תמיד הן זוכות להגנה לה הייתי מצפה.
אז באתי זועמת, ספרתי עד עשר, נעמדתי מול התוקף הצעיר, הישרתי מבט, אחזתי חזק בידה של בתי, כמו להזכיר לעצמי על שום מה אני כאן ואמרתי לו בקול מאופק מה דעתי על ההתנהגות הלא נכונה שלו ומה אני מצפה ממנו בעתיד.
אחרי תגובת ה"נאשם": "זה לא אני ומה פתאום, זה לא נכון, היא התחילה", הגיע שלב הבכי. בשתי הפעמים. ואני הרי לא אישה רעה ולא רוצה לגרום לילדים לבכות, בטח לא לילדים של אחרים, אבל אמא זו אמא ואף אחד לא יכה את ביתי ולא ידחף ולא ינסה עליה את תרגילי הקארטה שלמד שלוש שנים. זה לא כוחות.
והנה המכות נשתכחו מליבן והכול נסלח וכל מה שבנותיי חושבות עליו, זה על בן כיתתן שעומד נזוף באמצע הכיתה ומזיל דמעות. אם תשאלו אותי, דמעות תנין, כי הוא לא הצטער על המכות, הוא הצטער על כך שנתפס וננזף. קצת כמו שאנחנו הגדולים עושים…
וככה יצא, פעמיים, שבמקום להראות לבנותיי שיש להן על מי לסמוך, יצאתי שוב אמא שעושה בושות.
קרוב לוודאי שיקומו הורים זועמים ויכעסו על שלא העברתי את העניין לפיגורות הסמכותיות בבית הספר. מצד שני, אני בטוחה שמנגד, יקומו הורים שעברו דבר דומה ויחזקו את ידיי. מהראשונים איעלב ואחשוב שאולי טעיתי. מהאחרים אתחזק. אבל לא זה ולא זה חשובים.
כי בשורה התחתונה, עוד לא הגעתי למסקנה החד משמעית מה הפעולה הנכונה ביותר עבורן. איך להגן עליהן ולתת להן גב רחב וחזק מבלי לגרום להן נזק חברתי בעתיד. ואולי בגלל שני המקרים שהיו, הן יעדיפו לא לשתף אותי יותר, ובעצם כריתי לעצמי בור עמוק?
"אני מסתכל על פנייך, את חלומך מלטפת קרן אור קטנה".
