אמא לא-נעים-לי

הנה למשל תמונה מאתמול. יומהולדת שנקלענו אליו במקרה כי הוא התקיים בחדר ליד החוג שממנו יצאנו. בלי להכיר אף אחד הבכירה משתלבת בטבעיות, מבקשת נקניקיה, מיץ ענבים ובלון. ואמא? דבוקה לקיר (צילום: דליה נוימן)

פוסטים קודמים שלי, כנסו:

• אל תיתנו להם כלבים - מלחמת ההישרדות בין ילדים וכלבים בגינה הציבורית
• יש לי חלום: לקנות בגדים! מבט מפוקח על הבגדים שלי שנקנו לפני ההריונות והלידות
• זעם נגד המכונה: אקטיביזם למתחילים נגד מכונה למכירת סיגריות
  

נו אמא, תשאלי אותה, דוחקת בי הבכירה בגינה. היא רוצה שאבקש מאישה שאנחנו לא מכירים במבה / צעצוע / איך קוראים לה / למה יש צ'קלקה על האופנוע שלה (אוקיי, במקרה הזה זה היה גבר). לי, כמובן, לא נעים. לפעמים אלה כללי התנהגות לגיטימיים שהבכירה עדיין לא מכירה וצריכה ללמוד. לא מבקשים אוכל מאנשים זרים.

אבל לפעמים זה משהו אחר: עניין של אופי. לי לא נעים ואני בטוחה שזה היה ככה גם כשהייתי בגילה. היא כמעט לא מכירה את התחושה. בלי היסוס היא מבקשת מה שמתחשק לה, פונה לאנשים שהיא לא מכירה ומספרת להם שאתמול רכבה על אלפקה. יש לה בטחון, יש לה מנהיגות. מאיפה היא קיבלה את זה?

לעמוד בנימוס בתור ישראלי, פחחח

אני חושבת שההתנהגות שלה מתעצבת בשתי דרכים עיקריות: יש את הדברים שאני אומרת לה ויש את הדוגמה שאני נותנת לה. כשצריך להסביר וללמד חוקי נימוס והתחשבות אני עוד איך שהוא מסתדרת. משתדלת להתנהג לפי קווים מנחים כלשהם, בניכוי עקרונות נוקשים שכבר לא רלבנטים לדור הזה.

המילכוד הוא בדוגמה האישית שאני נותנת לה. נורא לא רוצה לכבות את הבטחון העצמי שלה, את התעוזה, אפילו את החוצפה. מניסיון אני יודעת שלעמוד בנימוס בתור ישראלי ולחכות לתורי זו פרודיה. שהמחיר של ההימנעות מלהתפרץ, "אני רק שאלה!" המחיר הוא פשוט לא לקבל. מי אמר אני ולא קיבל? אני.

ועוד תמונה מהיומהולדת: הופ, הבכירה בראש התור לקוסם (צילום: דליה נוימן)

שיעור בהתנהגות בדרך לשוק הכרמל

אבל זו לא רק ההתנהגות הדחפנית שהיא כורח המציאות בחברה הדורסנית שלנו. זו גם גישה שמהותה לא להתבייש. להיות פתוחה, להעז. אני מעריכה את זה כל כך. איך לא אהרוס לה את זה?

אין כמו דוגמא אישית 1: כשהייתי ילדה הלכתי פעם עם אמא שלי ברחובות תל אביב (למה? היינו חיפאים. לא יודעת). בתחתית המדרגות המצחינות שחיברו אז בין קינג ג'ורג' לשוק הכרמל עמדה אישה מבוגרת עם סלים. אמא שלי, בלי להתפייט, לקחה ממנה את הסלים הכבדים והעלתה אותם במדרגות. ככה למדתי איך נוהגים עם מבוגרים בלי שאמא שלי תגיד לי מילה.

אין כמו דוגמה אישית 2: אמא שלי היתה אוחזת בידי ברחובות הסואנים של חיפה (אמרתי לכם), בדרך לקנות נעליים או סופגניה אחרי שיעור בלט. היא היתה חוצה את הכבישים בלי קשר למעבר חצייה, מזגזגת בין מכוניות שעצרו בחריקת בלמים. את אל תעשי כמוני, אמרה לי, אבל אני כמובן גדלתי להיות הולכת רגל מתאבדת.

אצל עינב בובליל זה עבד בגדול

פעם דווקא ראיתי אמא ובת שונות זו מזו ובדיוק בנקודה הזאת. קבלו הצצה (מפתיעה?) לעולמי הפנימי: עינב בובליל ואמא שלה.

כן, עינב מהעונה הראשונה של "האח הגדול", הפריחה חסרת העכבות שעשתה מה שבא לה ושמה זין על מה שיחשבו עליה. במסגרת תוכנית טלוויזיה שעבדתי עליה הכרתי את אמא שלה, ורד, אישה עדינה ומתחשבת. היא עצמה התייחסה להבדל האופי הגדול ביניהן ואמרה בחיוך "ככה זה", אני ורד והיא עינב. ואני חולה על הילדה הזאת.