התקף חרדה

מעולם לא ראיתי את בנזוגי נסער כמו בעקבות מה שקרה לילדה נעמה בבית שמש. כבר שבוע הוא מסתובב בבית נרגז ונוהם משפטים שמתחילים ב"הסכנה האמיתית לעתיד המדינה הזאת היא לא הערבים!" פתאום הוא שם לב שהחרדים חיים על חשבונו, לא משרתים בצבא ובאופן כללי מאיימים על אורחות חייו, והוא נחוש להילחם.

   (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

אי אפשר להאשים אותו. אף אחד לא יכול להישאר אדיש מול אלימות קשה המופנית כלפי ילדה יפה ושברירית. מה שהפתיע אותי היה עד כמה הוא מופתע. "עכשיו נזכרת?" אני שואלת אותו. "לא ידעת את הדברים האלה גם קודם?". "לפעמים צריך לקרות משהו כדי להוציא אותנו משלוותנו", הוא משיב. ונעמה היתה המשהו הזה.

עוד בנושא:

ליהיא לפיד: מחיר השתיקה

שרה איינפלד: טניה לא משוגעת

אורנה פיטוסי: אם היית גבר

דליה נוימן: אלוהים - החבר החדש בבית


"זאת בדיוק הבעיה", אני מתקוממת. "שבמשך שנים ידעת שיש בעיה, אבל נתת לה לגדול בשקט". וכך עשה רוב הציבור הישראלי. ידע והדחיק. ראה והחליף ערוץ. התעלם. והרשה למפלגות הניבחרות שלו לשלם עבור ישיבת החרדים בקואליציה בעוד ליטרת בשר. בעוד תקציב, בעוד קיצבה. וזאת הסיבה שבעיניי החילונים, ולא החרדים, הם במידה רבה האשמים במצב.

במשך שנים אפשר הציבור החילוני לחרדים שלא לשרת, חילק להם קצבאות, הקים להם שכונות וערים, הניח להם לקיים חיים סגורים, מערכות חינוך נפרדות ואוטובוסים נפרדים. וכעת, בן לילה, הוא רוצה לשים לכל זה קץ. אנחנו לא אשמים שנתנו – הם אשמים שהם לקחו. לא רק לקחו – לקחו וירקו לנו בפרצוף. ועכשיו אנחנו רוצים להתמודד עם הצרה שנוצרה בדרך הכלל צה"לית הידועה "להכנס בהם".
אבל האלימות החרדית לא תפתר באלימות. היא תפתר על ידי שינוי כולל של המדיניות כלפיי המגזר הזה, שתעשה בהדרגה, בתבונה ובמתינות. על מנת לקרב את החרדים אל החברה הישראלית ולהפוך אותם לחלק ממנה. ולא, חלילה, להרחיק אותם ולהעמיק את התהום של האיבה ההדדית.

הדבר האחרון שנחוץ כאן זו הכרזת מלחמה. בעיקר הכרזת מלחמה בסגנון הביביסטי, כאשר הפה אומר משהו אחד, אבל הידיים עושות משהו אחר. היוזמה האחרונה שיצאה ממשרד רוה"מ היתה להפריד את בית שמש לשתי רשויות, כלומר להגדיל את הקיטוב, את הזרות, את הניכור. מה יהיה השלב הבא? חומת הפרדה? ואם זה הפתרון האם אנחנו צפויים לראות רשויות חרדיות עצמאיות גם בערים אחרות בהן יש חרדים? לאן מובילה אותנו הדרך הזו?

הדרה
כי בואו נודה באמת. לחילונים נוח שהחרדים סגורים בצד השני של העיר בזמן שישראל הולכת ומתחלנת מיום ליום. אם ניסיתם לאחרונה למצוא מסעדה כשרה בתל אביב, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדברת. מבחינתו של אדם שומר מצוות העיר הזו מעבירה רק מסר אחד – עוף מכאן חזרה לבני ברק. חוויה די דומה למה שמרגיש תל אביבי שיחצה בטעות את הקווים וימצא את עצמו בלב העיר החרדית הסמוכה. אין לך מקום פה.
כי מי יעז לחצות את הקווים המפרידים בין שחורים ולבנים, כמו ששרה פעם טרייסי צ'אפמן בעניין אחר לגמרי, אבל אולי בעצם זה בדיוק אותו עניין. ההפרדה יוצרת פחד והפחד יוצר הפרדה. וככל שנקודות המפגש ביננו מתמעטות, הולכת העוינות ומקצינה.

אני מרגישה את זה היטב דווקא בגלל שאני חוצה את הקווים לא מעט. לובשת חצאית ונוסעת לצד השני כדי להשתתף בשיעור, להדליק נרות חנוכה או סתם לבקר חברה. יש דברים, כמו החצאית למשל, שאני מקבלת על עצמי כדי לכבד את המקום, אבל חוץ מזה אני מרגישה שם בנוח, באה כמו שאני, לא מהססת להביע את דעתי בעניינים שעשויים לעורר מחלוקת, וכמו שאני מקבלת אותם כך הם מקבלים אותי: שמאלנית, דעתנית, פעילה למען פליטים ושרה בפני גברים.
חבריי החרדים מן הסתם אינם קנאי בית שמש. הם אנשים פתוחים, מתונים וסובלנים, אחרת המפגש ביננו לא יכול היה להתקיים. אבל המפגש הזה, ועצם הנכונות להתקרב ולהכיר הם גשר צר מאוד מעל מים סוערים של איבה גוברת.
כי מה שצריך עכשיו זה להושיט יד חזק לאותו חלק בציבור החרדי שמכבד את חוקי המדינה, שחרד מפני השנאה בתוך עם ישראל, שמבין שהוא במלכוד ומוכן ללכת קדימה. אותו חלק שיודע כי תורה ועבודה הולכות יד ביד ולא רוצה לחיות על חשבונו של אף אחד. אותו חלק שחושב שדת לא חייבת להגיע עם בערות. אפשר להיות איש היי-טק ועדיין להאמין באמונה שלמה. אותו חלק שאיתן מספיק באמונתו בשביל להסכים לראות גם את האחר. כי מי שמאמין, כידוע, לא מפחד. ומי שמפחד כנראה לא מאמין.

אין לנו ברירה אלא לחיות יחד. ולחיות יחד צריכה להיות מטרת העל שאליה מכוונת המדיניות הממשלתית. יותר ויותר חרדים צריכים להשתלב בשוק העבודה, יותר ויותר חרדים צריכים לשרת בשירות לאומי, יותר ויותר מוסדות חינוך חרדיים חייבים ללמד לימודי ליב"ה ולחנך גם לאהבת ה' וגם לדמוקרטיה. וככל שניצור הזדמנויות למפגש ולדיאלוג ביננו – כך לאט לאט יצמח השינוי. זה לא יקרה בן לילה, אין איזה סופרטאנקר שיכול מחר בבוקר לתקן את כל מה שמעוות. זו תהיה מלאכה ארוכה וממושכת וכדאי שנתחיל בה כבר מחר בבוקר. לא בהפגנות של זעם. במהלכים מובנים ומחושבים ומתוך הִדברות.
כי אפשר לכעוס ולשנוא ולהתקומם ולהעניש. אבל מה לעשות שאי אפשר להיפרד?
הצד האחר של בית שמש - לא מה שחשבתם (להקת Yood בפסטיבל בית שמש 2008).