אלוהים: החבר החדש בבית שלנו

הנסיך חזר מהגן, פיזר במרץ רב את ערימת הלגו והתחיל לבעוט בחלקים. אני הורג את היוונים! צעק. אני בועט בהם עד שהם מתים! אני מכבי גיבור!

תאמרו, התנהגות פעלתנית ואגרסיבית שאופיינית לבנים צעירים(או מבוגרים). אולי. אבל עם התוכן היה לי קצת קשה.

וזה לא שהוא הולך לגן אומנויות לחימה. ממש לא: הגננת שלנו היא עדינה, אינטליגנטית וביקורתית. את סיפור חנוכה היא ריככה והתמקדה בנס הכד הקטן. ובכל זאת, עובדה: התכנים שחילחלו היו של הרס, חורבן ומלחמה לחיים ולמוות. אני הורג את המכבים! הוא מכריז ומנפנף בחרב דימיונית. אמא: היוונים. נסיך: כן! הורג את היוונים!

חגיגת חנוכה, אמן אנונימי מהמאה ה-18. בגילם הרך הילדים מקבלים תחושה עמומה של רדיפה

נסים, נפלאות, אבל למה מלחמות?

בחג חנוכה הזה גיליתי לראשונה שאני מרגישה אי נוחות לגבי התכנים שהילדים מקבלים בגנים. בדרך כלל אני רוצה שהם ילמדו מסורתויכירו אותה. גם קיבלתי בשמחה את העובדה שהבכירה חזרה מגן החובה עם חבר חדש ורב עוצמה: אלוהים. אבל בחנוכה הרגשתי איך מתחיל המכבש של קמו עלינו להשמידנו. "על הנסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות", אומר השיר העממי בעקבות נוסח התפילה. נסים זה טוב, נפלאות זה נפלא, תשועות זה רצוי. מלחמות?

אני לא יודעת איך זה בתרבויות אחרות, לא חייתי מחוץ לישראל אף פעם. אולי גם במדינות אחרות יש מסורות של התבדלות ובטוח שחשש מפני זרים הוא אינסטינקט אנושי בסיסי. בכל זאת אני חושבת שתחושת הרדיפה היא שלנו בטאבו והבעלות על התסביך הזה היא לאו דווקא לטובתנו. אפשר להתווכח אם טוב שתהיה לנו תחושת רדיפה כזו בתוך עם; מה שאני בטוחה בו הוא, שלא נעים לי שזה מחלחל לתודעתם הצעירה מאוד של הילדים שלי. לא כל כך רוצה שיבינו שמישהו כל הזמן רוצה להרוג אותם. שיכירו את ההיסטוריה? כן. שיבינו נכוחה את העבר היהודי והישראלי רווי הדם והאלימות? בטוח. אבל בגיל רך כל כך הם לא יכולים באמת ללמוד ולהבין, רק לקבל תחושה עמומה של מלחמה ורדיפה.

המכבים גיבורים, הבנות לא

מצפה לט"ו בשבט. טבע ואקולוגיה נשמעים לי כמו תכנים לא מאיימים. אין מלחמה בין הפירות היבשים וכולם רצויים, גם המשמשים וגם החמוציות.