בשבילי זו היתה שמחה אמיתית. לא בגלל הסיבה המובנת מאליה, שהחיינו והגענו לגיל שנה וכל זה. אצלי, כשהשנה הראשונה לחיי התינוק עוברת, אני מרגישה הקלה עצומה. צדקו החיילים הטובים מגולני.
עוויתות רפלקסיביות ואי נוחות מתמדת
אני לא מתה על הגיל הקטנטן של התינוקות. כשהם נולדים הם כמו חייזרים שנבעטו מכוכב הבית שלהם: נמצאים באי נוחות מתמדת, משהו כל הזמן מציק להם ומפריע. התנועות הרפלקסיביות עוויתיות, פשיטות ידיים ורגליים פתאומיות ומוזרות. והם כמובן לא חיים לפי השעון הביולוגי של כולנו, שעוקב פחות או יותר אחרי שעות האור והחושך. חייזרים.
אחרי עוד הנקה כואבת ועוד יום כאוטי הייתי אומרת לעצמי בשקט הנה, עוד יום עבר. וכמו שעכשיו הוא בן שבוע, הוא יהיה בן שבועיים. וארבעה שבועות. וחודשיים. בתור מאותגרת מתמטיקה, מפתיע איך החישובים האלה הוציאו ממני סדרות חשבוניות מורכבות ומדוייקות. הזמן יעבור, הבטחתי לעצמי. הפעם, בתור יולדת בפעם השלישית, כבר ידעתי שזה נכון.
נזכרתי – אין לי מושג איך נשלף לי דווקא הזכרון הזה, בכלל לא ידעתי שהוא קיים אצלי במוח – בביטוי החי"רניקי הידוע: עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן (סליחה על הבוטות, אבל יחסית לשפה של חיילים זהו זן בודהיזם מעודן). צריך לנשום עמוק, אמרתי לעצמי, לעבור יום ועוד יום והדברים יסתדרו.
לא צריכה לדאוג שהוא ימות
וזה באמת מה שקרה. התנועות שלו התרככו. הוא התחיל להרגיש קצת יותר נוח בכוכב הכחול. יצר איתנו קשר עין, אחרי כמה שבועות התחיל לחייך. הסתקרן ורצה לשחק. התחיל לישון ברצף בלילה. להגיב לאחים שלו. החייזר נעלם ובמקומו קיבלנו תינוק חייכן, עסוק ורגוע. בעלי חיים מצחיקים אותו, הוא אוהב להקשיב למוזיקה ולהסתכל על תמונות בספרים.
ועכשיו אני באמת יכולה לנשום עמוק. ברור, החיים שלנו עדיין גבה גליים, אבל התינוק הצטרף למערכת: הוא הולך למשפחתון, הוא מתרחץ עם האחים שלו. ואני לא צריכה לדאוג שהוא ימות כל הזמן, מוות בעריסה מתרחש עד גיל שנה. הכל יותר עמיד.
ואם צריך קצת שקט לרגע, אני מדליקה להם טלוויזיה. והנה הבדל בין ילד שלישי לבת ראשונה: בהתאם לעקרונות הברזל שהיו לי, היא לא ראתה טלוויזיה בכלל עד גיל שנתיים ואחר כך רק מינון זעום של אנימציות איכותיות מהעולם. הוא מכיר את ערוץ בייבי מינקות ודלוק על תולי, שרה וציף. לטוב ולרע, גם אמא הפכה להיות פחות חייזרית ויותר אחת האדם.
