תמיד אזכור את אותו הבוקר, במספרה באמצע רמת גן. קומת קרקע.

זו הייתה מספרה אחרת, אפילו שהיא נראתה מבחוץ רגילה.

כל הדרך לשם פחדתי מה יהיה ואיך יהיה, ואיך היא תגיב, ואיך היא תיראה.

היא ביקשה מאיתנו, שלוש חברות, שנבוא להיות איתה ביום המורכב הזה.

היום שבו היא נפרדת מהשיער שלה.

מהשיער החלק והיפה שלה, בצבע הדבש.

  (צילום: ליהיא לפיד)

לא הרבה נשאר ממנו כבר אז, הטיפולים הרסו אותו, והשאריות שנשרו מראשה הוציאו אותה מדעתה.

במספרה המיוחדת הזו גם הכינו לה פאה שחיכתה לה שם באותו היום.

פאה שאמורה הייתה להחליף את שאריות השיער הדלילות שגילחו לה באותו הבוקר.

"תביאי מצלמה", היא ביקשה. והבאתי וגם צילמתי. מעולם לא הדפסתי את התמונות האלו.

וזו הייתה הפעם האחרונה שהיה לה שיער ארוך משלה.

בין טיפול לטיפול לעיתים הוא טיפה גדל, בשנה אחת שהייתה טובה ובריאה יחסית, הוא גדל יותר.

אבל אף פעם לא היה לה יותר שיער חלק, שגלש על כתפיה, בצבע דבש מבריק, כמו שהיה לה קודם.

אבל הייתה לה את הפאה, שהכינו לה באותו היום.

היא לא השתמשה בה הרבה. היא השתמשה בה רק כשהיא רצתה להרגיש טוב, וכשהיא הלכה למקומות שבהם היא לא רצתה שיביטו בה במבט הזה שבו מתבוננים בנשים צעירות ויפות כמוה שמסתובבות עם קרחת.

כי יותר מכל דבר היא שנאה את המבטים האלו. המרחמים.

ואני שונאת את המחלה הארורה הזו.

שלקחה לה בהתחלה את השיער.

ואחר כך לקחה אותה.

בראשון עד שלישי הבא (18-20.12) יערך מבצע חשוב ומרגש של עמותת "זכרון מנחם". עשרות מספרות וספרים, מהטובים בארץ, יספרו ללא תשלום את מי שחפץ/ה לתרום שיער עבור פאות לילדים חולי סרטן. הנה ילדה אחת שתסביר יותר טוב ממני:

אז אם מתכוונת לחתוך את הקוקו, יש מישהי שצריכה אותו. ממש.