"מר פיטוסי", הם אמרו לו. "ראה, הנערה בגרה, לא נאה שתעמוד לצדך בשעת תפילה".
על אף היותו מייסד בית הכנסת ועל אף מיקומו המכובד של סבי ממש מול ההיכל, הובלתי בבושת פנים אל מאחורי הוילון. רק בשבת חתן או בבר מצווה מותר היה להסיט אותו לרגעים ספורים, לכדי חריץ צר ולהשליך סוכריות טופי זועמות על גבם של הגברים. נקמה מתוקה.
ילדה בת שמונה, שיער שחור קצר, עיניים כהות ושובבות. לעיתים נדירות הסכמתי ללבוש שמלה. העדפתי לטפס על עצים ולשחק כדורגל, אבל יותר מכול אהבתי לעמוד לצדו של סבא, מותחת את גופי על קצות האצבעות כמו בלרינה, כדי לראות את המילים הצפופות בסידור שעל הדוכן שלו, הכי קרוב שהאף יכול להריח. ריח תפילות וריח קדושה.
נדמה היה לי שלאמי, סבתי, דודותיי ושאר נשות השכונה, מיקומן המקומם לא הפריע. חלקן היו אוחזות בסידור באצבעות אדוקות, מתאמצות לגבור על רעש הילדים המשתוללים ושיחות הנשים שלידן על החמין שמונח על הפלטה.
ואני נעלבתי, ואני כעסתי, ואני התקוממתי.
ואני נשארתי מאחורי הוילון.
אחר כך הלכתי לצד השני ובעטתי בכול.
נשים בחושך. צילום: אורנה פיטוסי
במשך שנים ניהלתי יחסי אהבה-שנאה עם הדת, עם ההלכה, עם הדתיים. השתדלתי בכל כוחי להזכיר לעצמי שהיהדות והדתיים הם שני דברים נפרדים, שלצד אנשי תורה ודרך ארץ מתנהלים גם אנשים בורים וחשוכים. ואין זה מעיד על זה ולהיפך.
והתרחקתי מהדת והתקרבתי אליה ושוב התרחקתי.
היו ימים שהתשוקה לדעת והצמא לקבל תשובה גברו ומצאתי רב שהסכים לבוא אלי הביתה, עם נעל צמודה אל הדלת, שתשמור על "איסור יחוד".
אני שאלתי והוא ענה, אני התפלפלתי והוא השיב חזרה, אני הקשתי והוא הקשה חזרה.
יום אחד הוא אמר לי: "את יודעת, אורנה, אם היית בחור שנולד אצלנו (הליטאים), היית הופכת לתלמיד גדול בתורה".
ואני כותבת עכשיו ובוכה. המקלדת נרטבת מדמעות צער על מה שקרה ועל מה שקורה. על איך שהשנאה שוטפת הכול, כמו גל צונאמי, הורסת את היופי ואת הערכים ומחרבת אהבת חינם.
לא לילד הזה פיללתי, לא להדרת רגלינו, לא לאטימת אוזניים למשמע שירתנו ולא לביזוי והשפלת מי שהננו.
הו, גברים נבערים מדעת, אנחנו אמהותיכם, נשותיכם, אחיותיכם, בנותיכם.
אנחנו נולדנו עם בינת נשים, כזו שבספק אם תזכו לה גם כשתגיעו לגיל הבינה, גיל ארבעים.
כי לא משנה אם תקפידו על חיתוך גלילי נייר טואלט לשבת או תפעילו שעון שבת, אם לא תהרגו יתושים בשבת או לא תחטטו באף בשבת, לא משנה כמה מצוות תמלאו בקפידה, קלה כחמורה, או כמה טבילות תטבלו במקווה. לא, זה לא משנה, אם את החשוב מכל לא תקיימו, הכול וכלום לא שווה.
ואני יודעת שהכול נובע מפחד. פחד מחוכמתנו, מכוחנו, מעוצמתנו ובינתנו.
אתם פוחדים מהיצר שלכם עצמכם. ממחשבות הטומאה ששוכנות בתוך ראשיכם. אחרת אין הסבר לרצון שלכם להרחיק ילדות קטנות, לעטוף אותן בשכבות על גבי שכבות, לבעוט אותנו למדרכה השנייה ולאטום אוזניים למשמע התגלמות האלוהים בשירת נשים.
אבל עכשיו, אנחנו לא נלך אל מאחורי הוילון ולא "נצא בחוץ" וגם לא נפסיק לשיר ולא נדיר רגלינו.
עכשיו אנחנו נשיר חזק, דתיות וחילוניות גם יחד.
