חמש וחצי בבוקר. זו השעה הסודית שלנו, אמהות-גיבורות-על.
זו השעה של השקט, כשדור ההמשך ספון לבטח במיטות, אני עושה ויש, עוברת חרישית בין חדר לחדר, בודקת מה שלום המלאכים הפרטיים שלי.
חמש וחצי בבוקר, מפרקת מדיח ומטעינה אחד חדש, אורזת סנדוויצ'ים, כל אחד והאהבות שלו.
בחמש וחצי בבוקר אני שולחת מיילים לעמיתותיי, אמהות-גיבורות-על, חברות לנשק. כבר הספקתי לרוץ, מספרת אחת, והאחרת מסמנת וי על מטלת עבודה נוספת.
עוד מעט יסתיימו דקות השקט האלה, היחידות במהלך היום. אדוני הזמן שלנו יקיצו מתרדמתם, הטלפונים מהעבודה יתחילו לטרטר, דף המטלות היומי יוצא מהתיק ויתנוסס, על שלושים מטלותיו, לנגד עיני, ויהפוך לעוד משימה שחייבים לסיים, עד סוף היום.
כולם לבושים, מוודאה שתיק האיפור לא נשכח, שיש חטיף אנרגיה לכל מקרה ויוצאת לעוד יום של ג'אגלינג בו אני מחלטרת כמאמא-בוס, מכהנת כמורה פרטית, מככבת כמתאמת חברתית ומפעילה מתנ"ס ביתי בשעות אחה"צ.
אני מראיינת גם כשאני מחכה מחוץ לחוג, כותבת בכל פקק או רמזור קצר שמשתרך אחריו טור ארוך מספיק. בודקת מה שלום החמה, מוודאה שהחברה שהיתה במצוקה אתמול התגברה, מזמינה בשר, אוספת ניקוי יבש, קובעת תור למספרה לתינוק הגדול מכולם, מתמחה בלהכנס לריכוז מקסימלי למרות שרצים סביבי שלושה בני שש אחרי מנת יתר של שוקולד, מרביצה בהם תורה, מנתחת אתם את ארועי היום, מתחנפת למורה, מחמיאה למנהלת ומנסה, ממש משתדלת, לחייך ככל הניתן.
לפחות עד חמש וחצי של מחר.
