השבוע פירסמה טל יחזקאלי, כתבת גלי צה"ל, ידיעה בלעדית על משהו שאירע לפני כחודש.
ב-25.9, בטקס של משרד הבריאות, זכו הפרופסורית חני מעיין והגברת נעמה הולצר בפרס על חיבורים איכותיים בתחום הרפואה וההלכה (על ספרן בנושא דיסאוטונומיה משפחתית בראי ההלכה שחיברו עם הרב יעקב אייזנבך). סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שהיה מיוזמי הפרס, היה אמור גם להגיש להן אותו. אבל הוא לא עשה זאת.
פרופ' מעיין והגב' הולצר, בניגוד לשאר מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן למרות שהן נכחו באולם, היות והן ישבו ביציע שאליו נשלחו הנשים. לשבת בנפרד.
סגן השר ליצמן מסר בתגובה: "מדובר בטקס תורני, הלכתי, כלות הפרס הסכימו".
האם הייתה באמת ברירה לשתי זוכות הפרס?
וחשבתי על כל מה שקרה פה בחודשים האחרונים. על ההפרדה באוטובוסים בין גברים ונשים, ועל בית המשפט שאמר שזה לא עניינו, החרדיות התנדבו לשבת מאחורה וכנראה נעים להן ככה. וחשבתי על הצוערים הצעירים שיצאו בגלל שנשים שרו, מקבלים את זה שדוחפים להם למוח השוואה דוחה בין אברי נשים כאילו חור גדול אחד אנחנו, ולא גוף שבו יש עיניים, פה, ידיים, מוח וגם איברים שיפה הצניעות להם.
ואיך בסוכות בירושלים, עקב חשש מצפיפות בעת קניית לולבים או משהו כזה, הוחלט להפריד רחוב אחד לשניים: צד אחד של המדרכה יהיה מותר לנשים בלבד וצד אחר לגברים בלבד. בשיאו של הוויכוח פנתה רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, לבית המשפט, בטענה שהפרדת רחוב וחלוקתו לגברים ונשים הן לא חוקיות. בתגובה, ראש העירייה נטל ממנה את סמכויותיה.
בשבוע האחרון אפשר היה לראות עיצוב מחדש של שלטי הפרסומת בבירה לעומת אחיהם בתל אביב. בירושלים לסנדי בר הורידו את הראש.
ועכשיו הפרס הזה שלא ניתן לשתי נשים אשר הושמו באגף נפרד כי גופן נשי, ועל כן נמחק היתרון המחשבתי שלהן. כן יקירות, אי אפשר ללחוץ את ידיכן כי אתן טמאות ומגעילות. כי אתן נשים. סגן השר יעביר למישהו נקי מכן את הפרס והוא ייקח על עצמו את התפקיד המלוכלך של לתת לכן.
והן קיבלו את זה כמו שהחיילות ששרו קיבלו את זה שהצוערים יצאו. כי הן מנומסות ומכבדות את האחר. קיבלו את זה גם הנשים החרדיות שהיו (ועדיין) מוכנות לעלות ולשבת מאחורה באוטובוס ומוכנות ללכת על מדרכה נפרדת בירושלים. כמו שסנדי בר וחברת האופנה שהיא מייצגת מוכנות שיחתכו לה את הראש מהתמונה.
אני רק רוצה לשאול מתי נפסיק להסכים. איזה קו צריך יהיה לעבור פה כדי שנפסיק להסכים?
איך הייתם מגיבים אם הייתם מגלים שיש בתי ספר נפרדים לילדים אתיופים? אופס, זה כבר קרה.
איך הגבתם כשגיליתם שאין שופט מזרחי בבית הדין הגבוה שלנו? איך הייתם מגיבים אם הייתם מגלים שבאבן גבירול בתל אביב הופרדה המדרכה לצד אחד שבו מותר רק לאשכנזים ללכת ובצד השני רק למזרחיים?
איך הייתם מגיבים אם בבנק היה תור נפרד לאנשים בפלוס ולאנשים במינוס?
איך הייתם מגיבים אם הייתם מגיעים לבית חולים ובו היה שלט המכוון חרדים לטיפול בבניין נפרד כי רופאות לא מוכנות לגעת בהם?
אולי זה יקרה כשלא נוכל לצאת מהבית ללא שביס. אולי שנה אחר כך, כשלא נוכל לצאת מהבית בלי ליווי של גבר מהמשפחה. או כשייקחו לנו את רישיון הנהיגה, או כשיאסרו עלינו ללמוד לקרוא ולכתוב או כשתישלל זכותנו להחזיק כסף.
הייתה מדינה אחת שפעם הייתה נאורה ומתקדמת, וזה קרה לה. בהתחלה כיסו שם את הנשים והמליצו להן להישאר בבית. אחר כך גם את הגברים התחילו להגביל. והיום המדינה הזו חיה בחושך.
קוראים למדינה הזו איראן.
והיא התחילה להיות כמו שהיא היום כשהתחילו לסגור שם לכמה נשים את הפה ואף אחד לא אמר כלום.
אני מציעה לנו לעצור את זה רגע לפני שאנחנו מגיעים לנקודת האל-חזור.
עדיף היום. עכשיו.
כי מזמן נחצה הגבול.
והאיום הזה, מבפנים, מסוכן לא פחות מפצצה.
(זו פעם ראשונה שאני מפרסמת קטע מהמדור שלי בעיתון פה, אבל השבוע חשוב לי שתקראו יותר מתמיד. כי משהו קורה פה, ואי אפשר להתעלם ממנו. המדור המלא, היום במקומוני "ידיעות תקשורת").
