לא, לא ראיתי "מעושרות". וזאת מהסיבה הפשוטה שאין לי טלוויזיה. כבר כמה וכמה שנים שאין שום צינור דרכו יכולים הערוצים המסחריים להשליך את הפסולת הרעילה שלהם אל תוך הסלון שלי. מי שרוצה לזרוק עלי זבל, צריך להעמיס את האשפה על האוטו ולהטריח את עצמו להגיע עד עמק חפר כדי לעשות זאת. סגרתי את הערוץ, ניתקתי את המכשיר והעפתי אותו אחר כבוד מהחלון.


בשנים הראשונות להתנתקות נתקלתי לרוב בתגובות שנעו בין השתוממות, זעזוע וחמלה. "אז מה את עושה בערב?!" היו שואלים אותי. הכל חוץ מלבהות, זו התשובה, אבל במהלך השנים האחרונות יותר ויותר אני נתקלת באנשים שגם הם החליטו להיגמל מתסמונת ה-LCD אחת ולתמיד. לחיות בלי טלוויזיה הפך ללגיטימי, גם אם עדיין לא נפוץ.

אז "מעושרות" לא ראיתי. הספיקה לי תמונת סטילס, אבל כן פתחתי בשישי האחרון את מוסף "7 לילות" ונתקלתי בראיון עם במאית הסדרה אורנה בן דור. בן דור זכורה אצלי לטוב מסרטים רגישים ויפים שעשתה כמו "בגלל המלחמה ההיא" על פוליקר, ולכן הפתיע אותי לגלות ששמה בכלל נקשר לפרויקט עמק הסיליקון הזה.

קראתי את הראיון ולבי נחמץ מצער. מה עשו לה החיים, אישה יפה ומוכשרת, שגרם לה לשחרר לאוויר העולם משפטים כמו "כולם רוצים מותגים", "את כולנו חינכו שגבר בא עם ארנק" וגם וידוי נוגע ללב "אני מקנאה בהן. כשאני נכנסת לחנות של ניקול אני רוצה לקנות הכל... ואני לא יכולה". מה חסר לה שהיא מרגישה שרק זוג שדי פלסטיק ורני רהב יכולים למלא את חייה שמחה, מה גרם לה להפסיק לרצות מהחיים תשוקה, עניין, עומק, אהבה ויצירתיות ולרצות במקום זה מותגים? האם זה בגלל קשיי הפרנסה, מחסור באהבה או רצון בהכרה?

וזה עוד לפני אמירות תמוהות ממש בנוסח "מי שגזען לא משתמש במילה חום" (על מנת לתאר אדם בעל צבע עור כהה). אז מי כן משתמש במילה הזו? פעילי שכונות, לוחמי זכויות אדם, תימנים כשהם מברכים זה את זה לשלום?

זכותה של בן דור לרצות מה שהיא רוצה ולעשות מה שהיא עושה. אין לי שום בעיה עם זה. אבל הייתי שמחה לו נזהרה יותר כשהיא משתמשת במילה "כולם". אנשים שאומרים "כולם" בדרך כלל פוסלים במומם. גברים בוגדים אומרים ש"כולם בוגדים", פוליטיקאים מושחתים אומרים ש"כולם לוקחים" ואנשים שיוצרים זבל אומרים ש"כולם רואים את זה", אבל זה לא נכון. יש הרבה אנשים שכן, אבל לא כולם.

כשבן דור אומרת "כולם" היא בעצם מסירה מעצמה את האחריות לבחירות שלה ומאשימה את העולם שכזה הוא ואת הטלוויזיה שככה היא – אין מה לעשות. או כמו שהיא אומרת "אני במשחק של הטלוויזיה המסחרית, ואת הטלוויזיה המסחרית מעניין עשירים". היא כמובן היתה שמחה לעשות דוקו איכותי, אבל מאיכות אי אפשר להתפרנס, וזה המצב.

לגבי האנשים שהיו רוצים לשנות את המצב, וליצור כאן שיח אחר שבו כסף וכוח אינם ערכים מקודשים, דעתה של בן דור נחרצת: "המחאה היא בולשיט". ומדוע היא בולשיט? מכיוון שהיא לא פוליטית ואנשים לא מתים ברחובות, כפי שראוי בעיניה של בן דור ("אני קראתי את מארקס") לעשות מהפכה. בעיני הבימאית הדוקומנטרית שלה המהפכה הזאת פשוט לא סקסית מספיק. זה לא יביא רייטינג עד שלא ישפך דם.

בעולמה של בן דור כולם רוצים מותגים ומי שטוען אחרת הוא בולשיט. וכך הייאוש שלה נעשה יותר נוח. אין מציאות אחרת. אין בעולם גברים שבמקום ארנק יש להם שכל ולב וכישרון וחוש הומור, והם יכולים לאהוב עד כלות נשים שיד מנתח פלסטי לא נגעה בהן, נשים יפהפיות בשמלות יד שניה וברגליים יחפות, בלי טיפה אחת של מייק-אפ. בעולם שלה יש רק רייטינג, וכל מי שיוצר דוקו איכותי הוא "לא רלוונטי".

בעולם המדיה יש שתי דרכים להצליח: או לרדת הכי נמוך או לעלות הכי גבוה. אורנה בן דור בחרה בדרך הראשונה. זה מצער, כיוון שהיא "מסוגלת ליותר" (אם להשתמש בביטוי נפוץ מתוך תעודת בית הספר שלי), אבל זה לא סוף העולם. אם זה לא מוצא חן בעינכם כל שעליכם לעשות הוא לנתק את הכבל של הטלוויזיה מהחשמל ו-הופ! בן דור, שישיית הבוטוקס וכל אחוזי הרייטינג שלהן ייעלמו בבת אחת מחייכם.

אני יודעת, רובכם לא תעמדו בפיתוי להציץ לתוך גן החיות הזה. וזה בסדר ומובן. ובכל זאת, כדאי שתהיו מודעים לאפשרות שאתם יכולים גם לא לצרוך את זה. אפשר לחיות בלי ולהרגיש בלי. קחו אחריות על הבחירות שלכם ואל תאמרו "כולם כאלה" ו"ככה זה". מותר וכדאי ליהנות מדי פעם מג'אנק, אבל לעשות את זה במידה ובמודע.

למי שרוצה, מיכה שטרית מסביר איך מנתקים: