אני מאוד לא גאה בזה, אבל יותר מדי ענייני אקטואליה חולפים מעלי. אני, חיית חדשות לשעבר, מרגישה שאין לי מקום להכיל את אירועי היום. אפשר להוסיף את זה לרשימת ה'פעם הייתי' שבפסקה מימין.

בכל אופן. ככה קרה אתמול בלילה שבאופן אקראי ממש תוך עבודה על כתבה בנושא אסקפיסטי לגמרי, קלטתי את הידיעה הפותחת ב-ynet: שביתה כללית במשק, מערכת החינוך בסימן שאלה, הורים יחליפו סייעות.

ואוו. אין גן? אין מחר גן? הילדה לא הולכת לגן? מה עם הגן?

עצרתי לרגע והרהרתי בדבר. לשנייה אחת היתה לי הרגשה שדווקא אם לא אעצור, דווקא אם אמשיך לחפש תמונות של מיס עולם בסוכנויות הידיעות אז הדבר הזה יתבטל, נבוא מחר לגן וכאילו לא יהיה כלום.

אחר כך פתאום חלפה בטיסה מחשבה בראשי: מה פתאום שביתה? הלוואי שעיני יבטל את זה.

וזה היה לי כל כך מוזר. שנים של התבוננות בשביתות כעניין שלא נוגע לי בכלל איפשרו לי להתייחס אליהן בסטריליות אקדמית כמעט, בדרך כלל לתמוך במאבק העובדים, לרחם בריחוק על ההורים שתמיד מתלוננים. התגובה האוטומטית הזאת לשביתה כל כך טבועה אצלי, שגם אותה הרגשתי באופן מאוד מוחשי. אבל הפעם זה היה אחרת, כי שאלות יותר חזקות עלו מיד: אין גן? אז מה יהיה עם הילדה? הלך יום העבודה של מחר? אולי אני אוכל להושיב אותה מול הטלוויזיה לאיזו שעה וחצי ולהספיק משהו בכל זאת?

ובעיקר: זהו? מעכשיו אנחנו במערכת הציבורית? שברירית ולא אמינה, פגיעה וקנה רצוצית: שביתה. אין גן. הורים: תסתדרו.

מה היתרון בחופש השביתה, שכחתי

פעם גרתי בבניין שיכון בשכונה ד' בבאר שבע. חייבים לעבור מפה, אמרתי לבן הזוג שלי אחרי איזה שלוש שנים, אני מרגישה שאני הופכת לגבר שמרן וגזעני. זה דבר אחד להרגיש אמתפתיה למהגר בקורס לסוציולוגיה של הגירה באוניברסיטת תל אביב ודבר אחר לגמרי להיות משתתפת פעילה בניסוי, כישלון קולוסאלי מתמשך משנות ה-50 ועד היום.

באותה מידה, קל להיות סימפטי למאבקי עובדים כשהמחיר הגרוע ביותר הוא שלא מחלקים דוחות חנייה (יש!). אבל כשאני מדמיינת את שיחת הטלפון לבוסית שלא אוכל להגיע בגלל שהגן שובת, אני ממש מתקשה להיזכר בהיגיון האזרחי שמאחורי חופש השביתה.

בודקת בחרדה את הג'ימייל, מקווה שהורה חרוץ (למה לטייח, אמא חרוצה) יתנדב להחליף את הסייעת. אין עדכונים בינתיים. הולכת לישון בחרדה כפולה: גם מאובדן היכולת להסתכל על שביתות מרחוק וגם מזה שאולי לא יהיה גן. זה שאולי לא יהיה גן מפחיד יותר.