ביום שבת יצאנו לטייל בפארק החדש ביפו. ממש מרחיב את הלב להיות שם, עם המדשאות הפתוחות, הים הכחול והמתקנים המשוכללים. בינתיים המקום גם מתוחזק ושמור היטב וזה נעים: לרגע מקבלים הרגשה שחיים במקום מתוקן ומתוקתק. באזל.

פארק המדרון, יפו. מרחבים מטופחים, ההייתם או חלמתי (באדיבות עיריית תל-אביב-יפו)
פארק המדרון, יפו. מרחבים מטופחים, ההייתם או חלמתי (באדיבות עיריית תל-אביב-יפו)

על פנינו חלפו קבוצות גדולות של ערבים מיפו. 20-30 איש הלכו בכל קבוצה, מגובשת, רב גילאית, ילדים קטנים לצד סבים. רוחם של ההולכים היתה טובה עליהם, היה ביניהם פטפוט קליל של חוסר דאגה. דבר אחד לא היה ביניהם בכלל: נשים. לא ילדות, לא נערות ולא מבוגרות. רק גברים.

זה תמיד בולט לי לעין כשמסתכלים על הרחוב הערבי, בפארק ביפו או בדאון טאון עמאן: אין נשים. מלבד מרכזי קניות או מרפאות, הנשים לא נמצאות במרחב הציבורי. ועולה השאלה: אז איפה הן? בבית, בחצר, במתחמים לנשים בלבד?

טוב שיש אלטרנטיבה לאמריקה

מי שרוצה להיות ליברלית נמצאת לפעמים בעמדה מבלבלת כלפי נושא הרב תרבותיות. מצד אחד, אני רוצה להיות פתוחה וקשובה לתרבויות אחרות משלי. את המילה "פרימיטיבי" הוצאתי מזמן מהלקסיקון ולא רק באופן סמלי: אני באמת משתדלת להתבונן וללמוד בלי להניח מראש שמה שמוכר לי הוא טוב יותר ממה שלא. אם כבר ללגלג, אז דווקא על השמרנים.

לפעמים נדמה שהעולם שלנו נהיה אחיד יותר ויותר ובכיוון אחד: בגדול, אמריקה. אנחנו מורידות פרקים חדשים של מד מן, מכינות מאפינס וקראמבל, קונות טבעת יהלום לציין שהתארסנו וחושבות לפעמים: או מיי גוד! אז טוב שיש מקומות שמשמרים התנהגות אנושית אחרת. מגוון זה חשוב.

אבל מה קורה כאשר ההתנהגות האחרת קשורה גם בקיפוח – במקרה הזה של נשים (ולמען האמת בהרבה מקרים אחרים)? אני בטוחה שיש יתרונות גדולים להתכנסות נפרדת של נשים וגברים מדי פעם. יש בזה משהו משחרר. אבל כאשר הרחוב הוא תמיד על טהרת מין אחד והשני פשוט לא שם – זה לא שחרור. זה דיכוי.

ובינתיים, במועצה האיזורית אשכול

ואני כותבת על זה כי לאחרונה אני מרגישה שזה לא עניינן המצער של נשים ערביות. כשחשבתי על קבוצת הגברים שפגשנו בפארק, הזיכרון שלי שלף פתאום את הידיעה שקראתי בעניין החיילות שהורחקו מאירוע ההקפות המרכזי של צה"ל.

לפי הפרסום בהארץ, האירוע התקיים ברחבה הסמוכה למועצה האיזורית אשכול בהשתתפות אזרחים וחיילים. בתחילת הערב גברים ונשים רקדו בנפרד, אבל בהמשך פקד קצין מהרבנות הצבאית על החיילות לעבור למתחם נפרד לגמרי, אטום ביריעות בד ולא ממש חלק מהאירוע הצוהל הכללי.

אני קוראת בדאגה את הכתבה הזאת ואת הכתבות והדיווחים שלפניה: חיילים עוזבים טקסים כי חיילות שרות בהן. מפרסמים באיזור ירושלים נמנעים לחלוטין מלהציג נשים בפרסומות – כולל בתמונות סולידיות ביותר. על כל פרשת ההפרדה באמצעות גדרות בין גברים לנשים במאה שערים אני לא יודעת מה לחשוב אפילו, זה נשמע לי מטורלל.

בבסיס ההפרדות האלה יש אמונות חזקות וערכים. עם חלקם אני יכולה אפילו להזדהות. צניעות זה דבר נהדר, שמירת גבולות זה רצוי. כמו שכתבתי קודם, התכנסות נפרדת לפעמים היא נעימה ומשחררת. אבל זה ממש לא מה שקורה כאן: כאן יש ציבור שלם שאומרים לו, היי את? טוסי מפה מהר. לפני שנגרום לך להרגיש כמה אנחנו לא רוצים אותך.

וכאן הליברלית שרוצה לקבל את השונה עושה סיבוב שלם ומוצאת את עצמה שכם אל שכם לצד השמרנים שנוחרים בבוז כלפי כל מה ששונה מהתרבות המערבית שלהם. אבל זו לא באמת שותפות: מי ששמרן לא יכול לתמוך ברעיון פמיניסטי. זה חתרני מדי בשבילו (או בשבילה; יש גם שמרניות).

אז היא נשארת כמעט לבד. מסתכלת בדאגה גדולה על חלקים במדינה שלה, שהולכים במצעד כוחני לכיוון פוגעני וחשוך. בואי חמודה, היא אומרת לבת שלה, יש עוד הרבה עבודה.