זהו, הוא פה.
לפתע על המסך הופיעו הפנים האלו שהכרנו מכל כך הרבה תמונות, והלב הוצף.
אמנם רזה, אמנם נתמך על ידי אנשים זרים, אבל שלם.
ראינו אותו.
מלב כולנו יצאה אנחת רווחה, וגם אם אנחנו יודעים שיש עוד דרך ארוכה, אנחנו יודעים גם שזהו, הוא פה. הוא חזר.
וברגע הזה, כשכולנו מתרגשים, אני רוצה לתת את המקום למילים של אישה אחת.
אמא אחת. שמגיע לה שקולה ישמע.
"שחר שלנו נפל באסון המסוקים בשאר ישוב ב-1997.
תמיד כשדיברנו על גלעד שליט, לבי היה עם הוריו.
תמיד אמרתי שאני אמנם אם שכולה והכאב הוא גדול מנשוא, אבל מצבם של אביבה ונעם שליט קשה יותר. שחר נהרג אבל שחר לא סובל והם נמצאים בחוסר וודאות נוראי.
בנם אומנם חי, אבל איך הוא חי?
עובר התעללויות ? קר לו? חם לו? היכן הוא ישן? מה עובר עליו בכלל?
זו באמת סיטואציה נוראית להורים.
הרבה אנשים הרימו גבה ולא הבינו את מה שאמרתי.
אפילו בני שגיא אמר לי 'אמא, אבל להם יש תקווה'.
נכון.
והיום הייתי מוכנה להיות בסיטואציה שלהם.
דבורה רוזנברג".
