מעכשיו הוא לא שלנו יותר.
אחרי כל כך הרבה זמן שאמרנו שהוא של כולנו, עכשיו זה נגמר.
מרגע זה הוא של משפחתו. של אמא ואבא שלו, של אחיו ואחותו. ובעיקר הוא של עצמו.
מעכשיו הוא גם לא קלף מיקוח יותר.
אחרי כל כך הרבה זמן שעשו סביבו משא ומתן, כל צד רוצה לקבל או לתת על ראשו יותר או פחות, אחרי כל כך הרבה זמן שהוא היה בידי אחרים, נתון לחסדיהם, זה נגמר.
זה המחיר, כואב, גבוה אבל סופי. אין יותר משא ומתן. גם זה נגמר.
והוא לא ילד יותר.
כבר הרבה זמן שהוא לא ילד.
והוא בטח שלא הילד שלנו יותר.
עכשיו הגיע הרגע שכל כך חיכינו לו, וברגע הזה יש לנו רק תפקיד אחד: לעזוב. לשחרר. להתרחק.
עכשיו הזמן לתת להם להיות לבד.
אנחנו לא ניסע למצפה הילה, כי אין לנו מה לעשות שם.
אף אחד לא רוצה את מבטינו המציצים, את מצלמותינו המנציחות או את חיבוקינו ותמיכתנו.
גם אם הלב שלנו מלא אהבה.
מרגע זה אם אנחנו מתקרבים מדי, אנחנו לא מחזקים, אלא אנחנו מטרידים.
נכון, היינו שם בשנים האלו, כולנו. צעדנו, התפללנו לשלומו, זכרנו, הפגנו למענו, וחשבנו עליו.
עכשיו התפקיד שלנו נגמר.
מרגע זה הוא לא של המדינה, והוא לא שלי ולא שלך.
הוא רק של משפחתו ושל עצמו.
וזה הרגע לקחת צעד אחורה ולתת להם שקט.
כי הוא לא הילד שלנו יותר.
