אמא אביבה קמה בבוקר, כל בוקר, חמש שנים, וחושבת עליו.
היא פוקחת עיניים ובשנייה מתוקה אחת היא אולי לא זוכרת, אולי חושבת שחלמה חלום רע. אבל אז היא נזכרת. ובאה הידיעה, ואיתה - הכאב. ושוב הלב נצבט.
היא לוחשת לו בוקר טוב, שוטפת פנים וחושבת עליו עוד. אחר כך היא נאנחת, פושטת את בגדי האם, לובשת את בגדי המארחת, ועוטה חיוך אדיב שמנסה להסתיר לב דואב. כתוש.
בלילה, במיטה, היא לא מצליחה להירדם. קר לו, חם לו, איך הוא מרגיש, איפה הוא, מה הוא עושה, מה עושים לו.
גם אבא נועם מתגעגע, וגם יואל והדס.
כולנו מתגעגעים.
כולנו רוצים שיחזור. כי אם זה היה הילד שלנו, היינו רוצים שיחזור.
ויש מחיר, וכרגע בחדשות נוקבים במספר הבלתי נתפס של שחרור אלף מחבלים.
מחיר כבד.
צילום: אורנה פיטוסי
כבר חמש שנים נשמעים קולות לכאן ולכאן, אם זה כדאי ואם זה נכון ומה יהיו ההשלכות, ויהיו השלכות.
אבל לך תגיד לאמא שתמשיך בחייה כאילו כלום, כשהבן שלה, זה שגדל אצלה בבטן ויצא ממנה בכאב, וינק, וגדל, וזחל, ועלה לכיתה א', ולמד לרכוב על אופניים ונפל ונפצע והתאהב ובכה וקיבל צו גיוס ונפרד ממנה בבקו"ם ועלה לאוטובוס והיא נופפה לו בידה עד שהפך לנקודה קטנה שנעלמה, ושדאגה לו בלילות וכיבסה את המדים ביום שישי והכינה את האוכל שהוא הכי אוהב, והביטה בו ישן שנת לוחמים והסיעה אותו לתחנת האוטובוס בבוקר יום ראשון, ושהתבשרה על הנורא מכל והלב שלה נקרע ונשבר וכאב חד צבט אותו בחוזקה, וכבר חמש שנים הוא לא משחרר את הלב... והיא יושבת בסוכה ומחכה לו.
לך תגיד לה שתמשיך בחייה כאילו כלום.
אתם יכולים? אני לא.
בחמש השנים שחלפו עברתי כל כך הרבה, עברנו כולנו.
וחמש שנים הם 365 ימים כפול חמש.
24 שעות בכל יום.
60 דקות בכל שעה.
60 שניות בכל דקה.
וגלעד שם ואנחנו פה.
שבעה אושפיזין מתארחים בסוכה. אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, אהרון, משה ודויד.
ואומרים שהעסקה נחתמה. ואומרים שהוא ישוחרר בקרוב.
ואני מצפה לאושפיזין השמיני.
