אין לי את האומץ להיכנס למאהל של משפחת שליט כשאני מוקפת בילדים שלי, עם שקיות קניות של ערב חג, בעוד הם עוברים עוד יום מורט עצבים ומבחינתם איבדו מכבר את התחושה החגיגית של ערב החג.
"אנחנו כאן, הנה האוהל, אני חושב שמן הראוי דווקא עכשיו להיכנס ולאחל להם שנה טובה ולברך אותם", הבעל שלי התעקש ואני גיליתי שאני פחדנית ואין לי את האומץ.
ואז פגשתי אותו, וראיתי מולי אב שמנסה לשרוד עוד רגע, עוד דקה, כשילד שלנו מאחר ולו לשעה קלה הלב רועד מחרדה, יצרן הסרטים במוח מייצר סרט אימה באורך מלא. אז איך, איך הם שורדים? כשהם השחקנים הראשיים בסרט האימה של כל ההורים.הוא היה באמצע שידור בטלוויזיה, ראיינו אותו, ורגע לאחר מכן, התפנה לקבל את הבאים.
ביניהם אנחנו.
"עברנו כאן באזור, והרגשנו צורך להיכנס", גמגמתי. והוא אמר תודה וחייך. ופתאם התביישתי בפחד שאחז בי קודם.
החלפנו עוד מספר משפטים ורגע לפני שעזבנו, רותי בת החמש הסתכלה עליו ואמרה לו: "שתהיה לכם שנה טובה ומתוקה ושהבן שלכם יהיה פה כבר". ואין כמו ברכה של ילדה מתוקה. ונזכרתי בביקור הקצר ובתחושת האין אונים שאחזה בי כשהלכנו משם היום בערב.
כוס השתייה שהחזקתי כמעט נפלה לי מהיד כששמעתי את אחד הילדים שצועק בהתרגשות, משחררים אותו, אמא, את שומעת?
כן, שמעתי כמו שכל עם ישראל שמע, וכן, התרגשתי וצמרמורת אחזה בי, ולב האמא שלי חישב להתפקע, ונו, שכבר יהיה פה, אני רוצה שהם יחזרו להרגיש את חווית ערבי החג, הציפיה לארוחות המשפחתיות, לתחושת הקדושה שמרחפת באוויר.
הפחד אוחז בי שוב, אותו פחד מצמית שאחז בי רגע לפני שנכנסתי למאהל, אז אולי כדאי להפסיק לדבר ולחכות עד לרגע האמת ואז להפריח את כל המלים?
נ.ב. ברגעים אלו ממש צריך גם לזכור ולחזק את ההורים שליבם שותת ודומע. כאלה שאף עסקה לא תחזיר להם את החיים שיזרמו על מסלולם רגיל, בעוד רוצחי ילדיהם ישובו לביתם.
