זה אמיתי? כי אני מפחדת.

מפחדת לקוות, מפחדת להאמין, מפחדת על אביבה ונועם ועל מה שקורה להם בלב עכשיו.

אחרי 1934 ימים, אחרי הצעדות, הקריאות, התפילות והדמעות, זה נראה לרגע ממש קרוב.

שרק לא יתרחק.

אני יודעת שיש מחיר, והמחיר כבד, אבל אני יכולה רק לחשוב כמו מי שאני.

ואני אמא.

אמא של ילד שבעוד שלוש שנים ילך לצבא. אמא שחייבת לדעת שאם זה, חלילה, יקרה לבן שלה, אז יעשו הכל כדי להחזיר אותו.

אני בסך הכל אמא.

אמא שמנסה להרגיש מה אביבה מרגישה כבר 1943 ימים, ולא יכולה בכלל לדמיין.

גלעד עדיין חי, צועקים הסטיקרים וצועקות המודעות, מדגישים את מה שהשפתיים מפחדות להגות, מה שהנשמה מפחדת לעכל. שזה גם עלול להיות אחרת. להיגמר אחרת.

והנה היום יש תקווה.

תקווה לכל אמא באשר היא. ולכל אבא.

תקווה לידיעה שהילד הזה שאנחנו שולחים לצבא, הוא באמת של כולם.

תקווה לידיעה שאם זה יהיה הילד שלך, אז גם בשבילו יעשו הכל.

אנחנו אמהות שחיות במדינה שדורשת מאיתנו משהו מטורף.

היא מבקשת מאיתנו שנשלח את ילדינו, אלו שגידלנו, דאגנו, שבגללם לא ישנו, שטיפחנו, האכלנו וחיבקנו, לצבא. כדי להגן עליה. ועלינו.

מדינה שמבקשת מאיתנו את זה, חייבת להתחייב לעשות הכל כדי להחזיר אותם הביתה כל עוד הם חיים.

1943 ימים עברו.

לא כל יום חשבתי על גלעד, אבל חשבתי עליו לא מעט. חשבתי עליו כל פעם שהתקרב חג, כל פעם שחגגנו יום הולדת, כל פעם שחיבקתי את הבן שלי.

וכל פעם כזו חשבתי על אביבה. ועל זה שהיא לא. לא חוגגת ולא מחבקת.

אני מקווה שהפעם זה אמיתי.

אני מקווה שהפעם זה באמת אומר שסוף סוף אביבה תוכל לחבק את הבן שלה.

אני מקווה שאחרי 1943 ימים, יהיה באמת חג שמח. לכל עם ישראל.

ובעיקר למשפחה אחת שמגיע לה לשמוח.

באמת שמגיע לה. הכי בעולם.

אמן.