כבר כמה חודשים טובים שהחלום לייצר לעצמי מלתחה הגונה מלווה אותי, עד כדי כך שהוא הפך כבר לחזון, שאיפה, כיסופים. לכאורה, מה הבעיה? מסתובבים טיפה, מודדים וקונים. פשוט כאילו. אני בעצמי לא בטוחה אפילו למה זה נראה לי קשה כל כך אבל עובדה. ככל שהכמיהה גדלה ההגשמה רק מתרחקת.
על מה מדובר. בארבע השנים האחרונות המלתחה שלי כללה בעיקר בגדי היריון. גם בגדים של פוסט היריון ופרה ההיריון הבא הם די דומים. כאילו, זה כן אמור להיות אסתטי אבל זה לא ממש נקרא בגדים. ואין שם הרבה תשוקה.
הבגדים מלפני ההיריונות דווקא בסדר במידות אבל לא בסדר במסרים ובכוונות. למשל הגופייה הלבנה. איזה מהממת היא על גוף שזוף בבר לוהט או מועדון בועט. אבל לומר את האמת? מה לי ולזה כעת. מה אני, בדייט?
סליחה, חייבת להשתחרר מהחריזה.
הדיזל? למסירה?! איך נפלו גיבורים
בכל אופן, יש לי גופיות חתיכיות מדי וקצרות מדי (שזה ממש דבר מוזר, האם הן התקצרו או שאני גבהתי) חולצות שגולגולים של בד משופשף מפוזרים עליהם ואחד העצובים, הדיזל.
את הג'ינס דיזל קניתי לפני שש או שבע שנים (הופס, מזמן) לרגל מסיבה בפרופיל גבוה, עם צלמים של רייטינג בחוץ וסלבס עם סושי בפנים. הם היו הבגד הכי יקר שקניתי עד אז (600 שקל) וכשלבשתי אותם הרגשתי ליטוף של עוצמה עם דגדוגים של שחיתות.
עכשיו הם נראים קצת מוזרים, בדוגמת שפשוף גסה מדי ומתרחבים מעט למטה. נדמה לי שבסידור הארון הבא הם יכולים להיכנס לשקית ולהימסר לעתיד מאוד לא ידוע. מי היה מאמין.
יש לי הרגשה שכולן סביבי מתלבשות בין לא רע לממש מגניב. כל האמהות בגן נעות בין לבוש ישראלי ממוצע אבל בסדר לבין יציאות מגניבות שמצביעות על טעם משובח. ואולי עכשיו כשהתחלתי לעבוד באתר של עיתון לאשה המצב מחמיר, עם כל האופנה והסטייל האלה שאני מוקפת בהם, לפחות ברמת התוכן. הרגע היחיד שבו הרגשתי ממש בסדר עם איך שאני לבושה היה כשראיתי את הפרסומת החדשה של קסטרו לג'ינסים. שלושה סוגים שונים לגמרי, אחד מכוער ממשנהו.
החלום שלי הוא שסטייליסטית נבונה ואחראית תיקח אותי ביד לסיבוב לא מעיק מדי של קניות ונחזור הביתה עם שקיות עמוסות בגדים (שמתם לב כמובן שבשנים האחרונות קוראים להם פריטים. מסרבת להיכנע: בגדים) נכונים. אבל זה לא קרה.
לפיכך, תהום פעורה בין איך שהייתי רוצה להתלבש לבין השק ואפר שאני עוטה. היום ניסיתי שוב לקנות בגדים, חזרתי עם סניקרס וכובע. המשימה רחוקה מהשלמה.
