בשבוע האחרון אני מוקפת גפנים, שדות תירס וטירות יפהפיות בראש גבעות רכות. הכל משתפל לאגם תכול ושקט וכדי להקל מעט את ההתמודדות עם כל זה לוגמים למברוסקו צונן. טבריה? לאו דווקא. צפון איטליה.
למה אני מספרת את כל זה? כדי להסביר מדוע רק עכשיו אני כותבת את הפוסט שמתבשל לי בראש כבר יותר משבוע, מאז שפרצה לתודעתנו פרשת מרגול. בהתחלה הייתי עסוקה עם הנסיעה ובהמשך, כשהמצב הבטחוני בארץ החמיר כל כך, חשבתי שזה לא ראוי, אבל עכשיו פתחתי מחשב וראיתי שהפרשה עדיין בכותרות אז הנה אני. כותבת ומסבירה איך זה שאני מזדהה עם צנעני.
דרוש עבריין מפחיד
כשהעניין רק התחיל להתפרסם הגבתי בתימהון. מרגול? פלילים? ועוד עבירות אלימות? ואז המשכתי לקרוא. מקור העניין, ככה הבנתי, בסכסוך כספי. המשטרה טוענת שמרגול ציפתה לקבל סכום כסף גדול שלתחושתה הגיע לה ובעל החוב לא שילם. לפי מה שאני מבינה היא אף פנתה להליך בוררות (מפוקפק! עולם תחתוני!) וגם שם נפסק שמגיע לה תשלום. לפי טענת המשטרה, האדם שאמור היה לשלם המשיך לסרב והיא פנתה לכאורה לגורמים עבריינים כדי לאיים עליו שישלם.
אני נגד אלימות. גם כעקרון וגם באופן פיזי ממש. אלימות עושה לי בחילה בכל מצב, מלהיתקל בה במציאות ועד לראות אותה בסרטים מצויירים. בנוסף, מעולם לא היה לי קשר עם גורמים עבריינים. כלום. אבל כשקראתי על פרשת מרגול נזכרתי בפעמים שבהן בהחלט השתוקקתי לכך שגם לי יהיה עבריין מפחיד בחיוג מקוצר. פעם גרתי בדירה בבאר שבע. הדירה מולי היתה שייכת לנהג של ראש העיר. ריספקט. בנסיבות מסויימות הוא קנה ממני מיטה זוגית עבור הדיירים שלו. סיכמנו על 200 שקל. אחרי כמה שבועות התקשרתי אליו. מה עם הכסף, שאלתי, זוכר? בטח, הוא אמר בטון מרגיע, מחר מחרתיים אני עובר אצלך. עוד חודשיים עברו, התקשרתי שוב. מה את בלחץ? הוא ענה בחוסר סבלנות. מה שמגיע לך תקבלי. שימו לב: מה את בלחץ. במחי משפט אחד הפכתי אני למטרד, אני למציקה, אני לנקבה היסטרית. אף אחד כאן לא חושב שבאמת קיבלתי את הכסף, נכון?
כמה שנים אחר כך, כבר בתל אביב. אחד מבעלי הדירות בבית המשותף שבו גרתי היה עורך דין מכובד. תקלה בחצר, חשבון של כמה מאות שקלים, כל בעלי הדירות צריכים להשתתף. עדכנו את עורך הדין. אני אזרח שומר חוק, הוא ענה מיד, מה שצריך אני משלם. איזו גישה נהדרת. רק מה, אין לו זמן לראות את התקלה לפני התיקון. הוא נורא עסוק.
"אני לא אשלם לך אף פעם"
טיבן של תקלות בבניין הוא שאי אפשר לחכות איתן ונאלצנו לבצע את התיקון. לא באמת דאגנו להשתתפות מהצד שלו, היה ברור שהוא אמור להשתתף והוא אמר שהוא אזרח שומר חוק, נכון? נכון מאוד! בשיחת הטלפון למשרדו לאחר התיקון הוא חזר על אותו משפט. נהדר. הוא רק הוסיף שבגלל שהוא לא ראה מה הבעיה אז הוא לא מבין בדיוק על מה הוא צריך לשלם. אחרי עוד שיחה או שתיים הותשתי. אגב, אני בטוחה שתיקון של כמה מאות שקלים היה ממש קטן עליו מבחינת המעמסה הכלכלית. משהו כמו עלות הציוד המשרדי שהוא משלם לחודש. או שאולי הוא לא משלם? אולי הספק שלו רק רושם לו מתוך בטחון שהוא אזרח שומר חוק? ועוד קטע אחד חמוד לסיום: לפני שנים אחדות הוא מונה להיות שופט בבית משפט מחוזי.
יש לי קרוב משפחה. איש עבודה ותיק וישר כסרגל שהקים אופרציה מורכבת עבור כמה בעלי הון. אחרי כמה חודשים של עבודה, השותפות ביניהם קרסה ואותו קרוב שלי, שעזב עבודה אחרת והקדיש מאמצים רבים לטובת הפרוייקט, נשלח הביתה בלי שקיבל סכומים שהגיעו לו. מאז הוא מנסה לתבוע את בעל האופרציה, זוכה שוב ושוב אבל לא רואה שקל. בדיון האחרון הוא אמר לו, אני לא אשלם לך אף פעם. אני אמשיך להיגרר איתך במשפטים לנצח.
עומדת האזרחית הקטנה ושערותיה סומרות. נעשקתי, בעצם. נשדדתי לאור יום בידי אנשים נורמטיבים לכאורה. אף אחד לא פונה לרשויות על גרושים ומי שכן, כמו אותו קרוב שלי, אוכל קש וגבבה. טלפון אחד לאיזה עבריין עוצמתי, מפנטזת האזרחית, שיחה תקיפה ממנו לבעל החוב, אולי מפגש משכנע בסמטה צדדית? ברור שלא אעשה את זה לעולם, מה לי ולעולם התחתון, אפילו אם אתקשר הם לא יענו. אבל ההרגשה שחייבים לך כסף ולא מתכוונים לשלם לעולם, למה מה תעשי לי – ההרגשה הזאת מוציאה גם מאחרונת החננות פנטזיות אלימות. את המעשה שצנעני חשודה בביצועו אני כמובן מגנה. אם אדם סבל אלימות כלשהי בגללה זה חמור, אבל את המחשבה אני יכולה להבין. לכאורה.
* לכאורה – מילה שמבטאת את המסר: אמרתי ולא אמרתי, התכוונתי וכאילו לא, אנא אל תתבעו אותי.
הגבתם לפוסט? מוזמנים לחזור לבדוק אם כתבתי בחזרה.
