מה זה היה? מה גרם לי להחליט – כמו השדרן הווארד ביל בסרט הנפלא "רשת שידור" – שאני כועסת כמו אנ'לא יודעת מה ואני לא מתכוונת לשתוק יותר? האם זה היה יום הולדת 40 שחגגתי לפני שבועיים, שגרם לי להרגיש שאני חייבת להתמודד עם החיים כאדם מבוגר? אולי ההפגנה שהייתי בדרך אליה, שכל עניינה הוא שנמאס כבר שדורכים עלינו. בכל אופן, החלטתי לחרוג ממנהגי באופן מוחלט: התעמתתי עם הנהג שעמד להידחק לפני בנתיב הנסיעה. זו היתה כנראה טעות.

דון קישוט וסנצ'ו פנשה, פסל ברונזה בפלצה דה אספנייה, מדריד. "תחכה גם אתה בתור בסבלנות", אמרתי לנהג הנדחף. אכן, נשתבשה דעתי

הייתי בדרך להפגנה. רציתי להיכנס לחניון ליד המוזיאון. נתיב הפניה שמאלה לחניון היה עמוּס. נעמדתי בסוף התור והתקדמתי לאיטי. בערך במחצית הדרך הגיחה לצדי מכונית שברולט מאליבו נפוחה מחשיבות עצמית. הנהג אותת ימינה, יענו לפני.

בשמונה מתוך עשרה מקרים הייתי מאפשרת לו להשתלב. כמובן ש"להשתלב" זאת מילה יפה, שמתארת למעשה פעולה כוחנית ואלימה. המסר, פחות או יותר, הוא: בא לי לעמוד כאן עכשיו בלי תור ותקפצו לי כולכם. לפעמים אני בכל זאת מתעצבנת, בעיקר כי אני הסאקרית שנעמדת בסוף התור. הזמן שלי לא פחות חשוב משל הנהג הנדחף, אני מרגישה לפעמים. גם הוא יכול לחכות.

נכנסתי לתנופה עם לוחמי צדק שירדו מהפסים. מיכאל קולהאס משחרר את סוסיו, תדפיס, 1811

אבל זה אף פעם לא מגיע לעימות כמו שקרה לי השבוע. זוכרים, שברולט עומד לצדי, מאותת ימינה. אני מתעלמת. היתה לי הרגשה שהפעם אני לא מעוניינת להתקפל. שאני אנסה לעמוד על שלי. שפעם אחת אני אשחק את המשחק הכוחני הזה בלי לחשוש. אני אפילו עונה לו כשהוא מצפצף ומאותת לי לפתוח את החלון.


"לא תתני לי להיכנס?" הוא שואל בעצבים. "אני חיכיתי בסבלנות בתור אז גם אתה יכול לחכות", אני שומעת את עצמי עונה לו. "אבל גם לך מישהו נתן להיכנס אז עכשיו תתני לי להיכנס לפנייך", הוא דורש. טוב. אמרתי משהו על זה שאני מחכה מסוף התור, הוא אמר עוד משהו באותה רוח של נו כבר ובסוף שאל, "אז את נותנת לי להיכנס או לא?" עניתי: "אמרתי לך כבר, לא", והוספתי משהו על זה שהוא מתנהג כאילו הוא מתכוון להיכנס בכוח. "אז כן", הוא סינן מיד ובאמת נכנס בכוח לפני. שימו לב, מדובר בהידחקות של מכונית ולא של אנשים, זה כאילו יותר קשה כי מעורבים כאן גופים קשיחים ודי גדולים. לא היתה לו בעיה. הוא נדחק כמה שיכל ואת השאר עשה תוך שהוא משפשף את הצד של האוטו שלי עד שנכנס לפני.

ישבתי באוטו המומה למדי. ברור, הייתי צריכה לצאת מהאוטו שלי, לצרוח עליו. או דווקא לאיים בטון שקט ומקפיא. או לא לאיים בכלל, רק לדרוש ממנו את פרטי הביטוח שלו ולתבוע לו את התחת. או משהו. במקום זה המשכתי לשבת, מחכה שהאור יתחלף לירוק והוא יסע לדרכו. לא רציתי יותר שום קשר עם האיש הזה, הרגשתי שבעצם אולי אני הבאתי את זה על עצמי, רציתי לסיים את הפרשה. כשיצאתי מהאוטו ראיתי את הנזק למכונית הקטנה והנאמנה שלי. איך זה קרה לי, שוב לא הבנתי, מה זה היה?

לא בטוחה מה הלקח מהשיעור הזה. מישהו אמר לי פעם, אם את לא מתכוונת לנשוך, אל תנבחי. המשפט הזה הוא גם נכון וגם מקומם נורא. עד עכשיו אני לא יודעת מה הייתי צריכה לעשות אם הייתי חיה את הדבר הזה שוב. ללכת עד הסוף עם הקו הצדקני של חכה בתור ואל תידחף? ללכת יותר קרוב לנטייה הטבעית שלי, יאללה שידחף וייחנק? אולי לקבל את עצמי, לא לראות בזה תבוסתנות וחולשה אלא לא לתת לזה לגעת בי, זן בודהיזם כזה. אפשר?


נדמה לי שבאותו ערב באמת היתה לי קומה קצת זקופה יותר מהרגיל בגלל ההפגנה שעמדתי להשתתף בה. אנחנו יודעים שבשביל הווארד ביל ב"רשת שידור" זה נגמר במוות טרגי. אני מקווה מאוד (מאוד) שעבור תנועת המחאה שקמה כאן זה יהיה אחרת. שבדרכם הסוחפת, החדשה והרעננה הם ינצחו את השברולט מאליבוז של המדינה. הלוואי.

ג'ודי פוסטר בסרט המעניין "האמיצה". לפתור אלימות ביותר אלימות?

הגבתם לפוסט? מוזמנים לחזור ולבדוק אם הגבתי לתגובה.