רונית, נערה חיננית ואינטלגנטית משכונת מצוקה, סבלה מגיל צעיר מהכינוי "רונית החשדנית". כתלמידה מצטיינת חשדה שחבריה לכיתה מבקשים את קרבתה רק כדי להשיג את מחברותיה. כשהתבגרה, חששה שהבנים מחזרים אחריה בשל יופייה. ובכלל, בכל התכנסות חברתית כיתתית, בכל משימה לימודית, הייתה רונית חוזרת ובודקת שלא מסדרים אותה. בגיל שבע עשרה התוודעה לסוד המשפחתי שהעיק עליה כל חייה וחשיפתו הכבידה עליה מאוד. בעגה העממית אנשים כמוה מכונים "חשדנים", בעגה המקצועית מכנים מטופלים כאלו בעלי הפרעת אישיות פרנואידית.

החוויה הפרנואידית מוגדרת על פני רצף. כל זמן שאנחנו מדברים על טענה שיש לה אחיזה כלשהי במציאות או על תגובה סבירה לאירוע משברי, מדובר בהפרעה באישיות להבדיל מפרנויה כמחלה. הסובלים מהפרעת אישיות פרנואידית הם אנשים רגישים לפרטים בסביבתם, שעסוקים רוב הזמן בבדיקות נאמנות של קולגות וחברים. הם מתקשים בקשר אינטימי בגלל חשש תמידי שמידע שימסרו ינוצל לרעה ע"י אחרים. לעיתים קרובות הם נוטים להגיב בתוקפנות וכעס ונוחים להיעלבויות גם מהערות ניטרליות.

הכתבות הקודמות בסדרה:

חשדנות: פחדים שנזרעים בילדוּת

לפי התיאוריות הפסיכואנליטיות ביסודה של החשדנות עומדת תחושה של חוסר אמון בהורה בתקופת הילדות. הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון (1902-1994) מסביר שהחשדנות נובעת מפחדים שנזרעים כבר בעת לידתו וטרם מלאה לו שנה. הפעוט אינו סומך על האם מפני שהיא לא מספקת את הצרכים שלו בצורה עקבית. בנוסף לחוסר עקביות מועדים לפורענות פעוטות להורים מניפולטיביים או כאשר מדובר בהורות המבוססת על מסכת שקרים וסודות.

"בדיעבד, התברר לה שאמא שלה החליטה להרות בפונדקאות כדי שתוכל לפרוע את החובות התופחים ולממן את ההוצאות השוטפות"

לרונית חסרה אינפורמציה לגבי דפוסי הטיפול וההנקה שלה בגיל הרך, אולם זיכרונות עצובים מתקופת הגן מלמדים על חוסר עקביות בהתנהגות של האם. היא זכרה בבהירות את התרעומת של הגננת ואת ההתנצלויות של האם כשנאספה מהגן בשעות מאוחרות. היא שיחזרה בכאב את אותם פעמים שבהם שכחו הוריה לצייד אותה בכריכים או בציוד מיוחד שנדרש למשימות חגיגיות, אולם החוויה המטרידה ביותר בחייה התרחשה בערך בגיל תשע. הוריה שהיו מטופלים כבר בילד נוסף, שקעו בחובות כבדים ונאלצו להתמודד עם הנושים שהתדפקו על דלתם.

בדיעבד, התברר לה שאמא שלה החליטה להרות בפונדקאות כדי שתוכל לפרוע את החובות התופחים ולממן את ההוצאות השוטפות. כילדה היא זוכרת את היותה נתונה במציאות מאוד מבלבלת. מצד אחד, בדיוק כמו השכנים, היא שמה לב לגזרה המתעגלת של אימה. מצד שני, הקשיבה לאופן הנחרץ שבו הדפה אימה את ה"איחולים" בטענה שהיא פשוט משמינה מרוב נחת מהילדים. מעבר לדלת של חדר השינה האזינה לוויכוחים סוערים בין הוריה ולדיווחים טלפוניים על מצב התינוק ומצב הבדיקות. כשנתפשה מאזינה גערו בה שהיא ילדה חטטנית ומעצבנת בעלת דמיון עשיר.

שפע הצעצועים שהרעיפו עליה בחזרתה מ"חופשת הבראה והרזיה" לא הצליחו לפצות על ה"חור השחור" שנפער באמון. מאז, מספרת רונית, "למרות שלא הבנתי אז במה מדובר, פיתחתי סוג של חוסר יכולת כרונית לסמוך על אחרים ומחסור של אמון בסיסי בכולם". האזנה מקרית לשיחה טלפונית בהיותה בת שבע עשרה פיצחה את התעלומה וריסקה את נפשה השברירית. מאז אותו יום הכל סביבה התהפך. חלה ירידה חדה בלימודיה, היא הפסיקה לישון בלילות, הפכה נסערת והופנתה ע"י יועצת בי"ס לטיפול.

הטיפול

המפגשים עם רונית היו מפרכים. בהתחלה היא שיחזרה את דפוס הקשר עם הוריה כאשר בדקה אותי בצורה מאוד לא טיפוסית לנערות בנות גילה. היא ביקשה לדעת מה מטרת הטיפול ובאילו טכניקות אני נעזרת ורשמה בקפידה את התשובות ביומן קטן שניהלה. אח"כ הייתה עושה גוגל ומעירה לי על אי דיוקים או סתירות בין התיאוריה לבין הדברים הנאמרים. כמו בילדותה חשה את הצורך להיות דרוכה כדי להתגונן בפני סכנות צפויות. כמו כן, חששה שהמידע שתמסור יתגלגל במהירות אל צוות בית הספר. כאשר נאלצתי לשנות את מועד הפגישה הייתי חשופה בפני תחקירים שאינם מביישים את השב"כ.

את החשדנות שלה הצלחתי לפוגג בהדרגה דווקא ע"י שקיפות מלאה. לפעמים הרגשתי שמדובר בסטודנטית בהדרכה ולא במטופלת שאמורה ליהנות ולהיבנות מעצם החוויה של הקשר. במקום להתגונן בפני מתקפותיה, גיליתי אמפתיה כלפי הקושי לתת אמון באחר. הגישה הזו אפשרה לשחזר חוויות מוקדמות מהילדות, ששימשו כקרקע לצמיחת התחושות הנוכחיות.

לאט לאט ניתן היה לחוש את השינוי ההדרגתי שחל בה ממתקפת האשמות ותחקירים מייגעים, להתבוננות פנימה בזיכרונות של חולשה, פגיעות וחוסר אונים. חודשים אחרי שהטיחה בזעם את כל הכעסים שהצטברו אצל ילדה קטנה שמרגישה שמשקרים לה, ניתן היה לנתח את אותם המצבים מנקודת ראות שונה. כזו שהראתה לה כיצד ניסו הוריה לספק את מחסורה חרף הקשיים והעדיפו לחסוך ממנה פרטים מטרידים. היא למדה על כך שכל מה שעשו לא הייתה בכך כוונת זדון, אלא סוג של חשיבה מוטעית.

הדור של הוריה לא שיער באיזה רדאר משוכלל מצוידים ילדים קטנים ואיזה נזק נגרם להם כשמעבירים להם שדרים כוזבים. הקשר שנרקם בינינו בתהליך ממושך שתמציתו "יש על מי לסמוך" אפשר לה להפיג את הדריכות בשל חשדנות מתמדת.

כשזימנתי את הוריה לפגישה, ביקשתי לתאם איתה איזה מידע להעביר או להחסיר והיא הפטירה בחיוך: את כבר תדעי. אני סומכת עלייך" מהקשר שצמח ביננו יכלה להקרין יתר נינוחות גם במערכות יחסים עם אחרים. לימים הפכה את החשדנות לאומנות. היא סיימה תואר בקרימינולוגיה והתגייסה למשטרה כחוקרת נוער.