רות בת ה-35 נשואה ואם לתינוקת, עסקה בתרגום והגהה לשונית. לאחר הלידה התקשתה לחלוק את הזמן שבין עיסוקה לבין הטיפול בתינוקת. החתירה לשלמות גרמה לה להתנהלות חסרת יעילות. בעבודתה המקצועית נהגה בקפידה יתרה והייתה מושקעת לפעמים שעות במציאת המילים התואמות ביותר את רוח הדברים במקור. גם בטיפול בתינוקת הייתה משוכנעת שאיש מלבדה אינו יכול לטפל בה בצורה ראויה. המאמץ להיות מושלמת בכל החזיתות גרם לה לעייפות מוגברת ותחושת דכדוך. בעגה המקצועית אנחנו מכנים אנשים כמוה בעלי הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית או בתרגום רהוט: הפרעת אישיות טורדנית כפייתית.

הכתבות הקודמות בסדרה:

מאפיינים

אנשים כמו רות מתקשים להבחין בין עיקר לתפל. כשמשוחחים איתם מתעייפים לעיתים קרובות מעומס הפרטים ומתחשק לקטוע אותם ולומר: נו? אז מה בשורה התחתונה? מתוך רצון כפייתי להימנע משגיאות רוב החיים חולפים לידם. במשך שעות הקפידה רות לחזור ולוודא שבטקסט שתרגמה לא נפלה טעות בתרגום או בעריכה. היא נהגה להחליף את חיתוליה של התינוקת לעיתים קרובות ולנענע את העגלה בכל פעם שיבבה. הבית, בדומה לאישיותה, היה עמוס בחפצים ישנים שמהם התקשתה להיפטר מתוך מחשבה שאולי פעם יביאו תועלת. את כל חסכונותיה שצברה שמרה ל"ימות סגריר". בתמצית רות לא מצאה זמן או טעם סתם כך ליהנות מהחיים.

שורשים

רות גדלה כבת יחידה להוריה שתוארו על ידה כזוג "יקים" בעלי רף גבוה של ערכי מוסר והתנהגות. מגיל צעיר הייתה חשופה לביקורתיות רבה של הוריה. זיגמונד פרויד האמין כי מבנה אישיותי זה משקף קיבעון בשלב האנלי. השלב קרוי אנלי (אנוס פי טבעת) בשל ההנאה של הפעוטות בני השנה וחצי מהיכולת המתפתחת של שליטה בשרירי הסוגרים. פרויד טען שתהליך הגמילה מציין גם קונפליקט מרכזי בין צייתנות למרדנות. לראשונה בחייו מגלה הפעוט שהשליטה נתונה בידיו בין לרצות לבין להרגיז, בין להתאפק לבין לשחרר. "על הדרך" הוא בודק את גבולות הסבלנות, הסובלנות והסמכות של הוריו והם מצדם נתונים בקונפליקט מקביל: כמה להעניש וכמה לוותר?

כמו בכל תחום חינוכי אחר כאשר החינוך לניקיון מתבצע לילד בשל מבחינה גופנית בתהליך סבלני וגמיש ובאופן הדרגתי ומאוזן, הילד לומד להתגבר על דחפיו וגם מפתח סובלנות כלפי נורמות התנהגות. הוא בהחלט נעזר בהן כעיקרון מנחה, אבל לא כצו מחויב המציאות בכל מחיר. לעומת זאת, גישה הורית מוקפדת מדי גורמת לעצירות פיזיולוגית וגם נפשית. כצעד של התגוננות בפני הדיכוי יעצור הפעוט בגופו את צואתו מבלי לשחררה. בבגרותו יפתח אישיות נוקשה שתתבטא במצפון מפותח, עקשנות, קמצנות ואספנות מופרזת.

בין התמרדות לכניעה

אצל רות חקוק התהליך החינוכי להרגלי ניקיון כטראומה ממושכת. בכל פעם ש"פיספסה" נענשה בכך שבובתה האהובה נלקחה ממנה. מעבר לכך סלדו הוריה מכל גילויי העונג הטיפוסיים לגילה: השתכשכות במים ובשלוליות ומשחקים בבוץ ובצבעי ידיים. מיד כשחזרה מהגן נלקחה ישירות לאמבטיה וקורצפה בקפידה. גם בהמשך כל ביטוי של התנהגות סרבנית או עצמאית בתחום האוכל, חברים או בילויים נתקלו באיסורים פסקניים. רות למדה שהדרך היחידה לזכות באהבת ההורים היא צייתנות מלאה. עם הזמן, בכל פעם שחשה ברצונות אחרים פיתחה כנגדם סוגים שונים של מנגנוני הגנה: בידוד הרגש, אינטלקטואליזציה, היפוך תגובה, ביטול והתקה. כך למשל את נטייתה לכבס במו ידיה את בגדיה של התינוקת הסבירה ברגישות עורית. כל ההסברים המייגעים והדפוסים הנוקשים עיצבו אותה כאישיות "יבשה" חסרת הלחלוחית של הספונטניות.

טיפול

בשיחות, כמו בילדות, הייתה רות ל"מטופלת המושלמת", כזו שמגיעה ומשלמת בדייקנות. מפנימה פירושים ומגלה שיפורים, מקבלת עליה בהכנעה את כל כללי החוזה הטיפולי. היא אינה מתרגזת כאשר היא מחויבת בתשלום עבור פגישה שביטלה ומקבלת בהבנה את מועדי יציאותיי לחופשה. באופן הזה שיחזרה את אותו הדפוס הקדום מן הילדות שבו לבטא כעס עלול לגרום לה להסתכן בחוסר אהבה.

רק לאחר כחצי שנה העזה לבטא כעסים כלפי. כאשר קישרתי בין הקושי שלה לכעוס לקושי שלה לספוג גילויי עצמאות של התינוקת, היא התפרצה בכעס. רות חוותה את הפירוש כמתקפה על אימהותה. היא טענה ברוגז שאני מזכירה לה את הוריה ואין לה צורך בחוויה דומה. היא השאירה את ההמחאה על השולחן ועזבה לפני הזמן בטריקת דלת. בפגישות הבאות התחזק הקשר בינינו. רות בטחה בי שאדע להכיל גם את גילויי הכעס וביטויי הרגש בים המלל של פרטי הפרטים. בשל נטייתה להתרחק מהנקודה המרכזית בכל פגישה היה צורך כמו "לסכם" את החוויה המרכזית.

ככל שחוותה אותי פחות ביקורתית ו"מושלמת" כך גם התחילה לקבל את חולשותיה. בהדרגה, כשהיא משווה את עצמה לאימהות האחרות ש"בגינה" למדה רות ש"אימהות מושלמות" קיימות רק בתיאוריה של ויניקוט. מי יודע? אולי מפאת העובדה שהיה חשוך ילדים בעצמו. כשחשה אמפתיה ולגיטימציה כלפי ביטויי הקושי והתסכול, יכלה גם להיעזר מבלי לחוש רגשות אשמה. בתחום עבודתה התקשתה להרפות מהסטנדרט הגבוה שקבעה לעצמה בתחום התרגום. לפיכך הסתפקה בשירותי הגהה לשונית. בתחום הזה, טכני יותר באופיו, התנהלה ביתר יעילות. היא איתרה בזריזות שגיאות כתיב וטעויות דפוס שנפלו וכך יכלה להתפנות לעיסוקים אחרים.

ככל שפחתה אצלה תחושת האשמה יכלה להתחבר לחדוות החיים. בוקר אחד השאירה הודעה במשיבון: מצטערת, אני לא אגיע היום כי בא לי להתפנק בבית קפה. היה זה ביטול הפגישה המשמח ביותר שיכולתי להעלות על דעתי ממנה. באופן חד פעמי לא גביתי שכר טרחה. באתי על שכרי בעצם ההחלטה שלה להתפנק במקום למלא מחויבות נוספת.

ד"ר דפנה כצנלסון בנק היא פסיכולוגית קלינית בכירה, בעלת קליניקה בת"א, מלמדת בקריה האקדמית קריית אונו ובאוניברסיטת חיפה.