שוב נסענו לחפש בית ושוב חזרנו אומללים ומובסים. הפער הבלתי נתפס בין בית-קטן-עם-גינה-במושב לבין חשבון הבנק שלנו שוב הכריע אותנו. שוב עמדנו בקצה הרחבה חדשה של ישוב בגליל, שעה וחצי לפחות מכל מה שיכול להיחשב למרכז והבנו שאנחנו נמצאים עדיין בטווח המחירים הבלתי אפשריים עבורנו.

איפה לא היינו? כבר חודשים שאני חורשת את הצפון יחד עם זוג חברים טובים, מחפשים מציאה, פרצה בגדר, הזדמנות חד פעמית לקנות בית. בית משלנו. חלקת אלוהים קטנה. מקום תחת השמש.

הדרישות שלנו צנועות. זה לא צריך להיות בית גדול או מפואר או חדש. זה לא צריך להיות ליד קניון או ליד קאנטרי קלאב. מספיק שלושה חדרים עם חתיכת גינה או מגרש קטן הצופה לנוף ירוק, או איזה בית סוכנות ישן שאפשר לשפץ באהבה.

אם יש משהו שעולה לנו על העצבים זו תרבות הבנייה הישראלית. הוילות מנקרות העיניים שצומחות בצפיפות מחרידה על שטחי שליש דונם, כל אחת מתיימרת להיות מינימום בית הקיץ של מדונה ודוחסת לתוכה את כל החלומות המנופחים של בעלי הבית, הג'קוזים, והבריכה, והדק, והחימום הרצפתי, והמקרר ארבע דלתות, פתוח למטבח שפתוח לסלון, שפתוח לגינה. אופס, לא נשארה גינה. אובר אמביציה אדריכלית שמתעלמת לחלוטין מהעובדה שאנחנו עשרים דקות מעפולה והדבר היחיד שמזכיר כאן אחוזה בדאלאס הוא המחיר.

ובין כל ההרחבות של כל היישובים בצפון, שכולן דרך אגב נראות בדיוק אותו הדבר, וכולן מתעלמות במפגיע מהיישוב שעל ידו צמחו, איזה קיבוץ מתפורר או מושב חקלאי ישן שעליו ומעליו מתנשאות להן הוילות החדשות ביהירות ובחוסר טעם נובורישי. בין כל ההרחבות האלה אנחנו מסתובבים עם חלומות על בית של פעם, ועם תקציב של פעם, ולא מבינים שכל זה הלך לבלי שוב. את הבית שאנחנו רוצים, במחיר שאנחנו יכולים לשלם, אפשר למצוא. אבל לא במדינה הזו.

אומרים שבועת הנדל"ן תתפוצץ בקרוב. אומרים שהשוק נכנס לקיפאון. אומרים שתהיה מלחמה בצפון. חכו עוד קצת. המחירים ירדו. אז אנחנו ממשיכים לחכות למלחמה, לפיצוץ, לאסון או לנס שיוריד את המחיר. וממשיכים לבזבז דלק יקר בנסיעות צפונה בעקבות שמועה על איזה נווה חמציצים במעלה הר מירון או במורדות הגלבוע, ששם עוד ניתן למצוא חלקת עפר במחיר סביר ויש אומרים אפילו פיסה קטנה של נוף, שלא רואים אותו ממש ממש מהבית, אבל אפשר ללכת לשם ברגל.

עם גינה ולול? הוא בטח מיליונר. מני בגר בזמנים אחרים.

הדבר שהכי מבלבל הוא שלמעשה כבר הצלחנו בחיים. זאת אומרת, האלבום כבר הצליח, הפריצה הגדולה כבר מאחורינו, אני כותבת בעיתון של המדינה, הוא חתם חוזה הפצה בחו"ל, אז מה בדיוק אמור לקרות עכשיו? למה מחכים? מה עשוי לקרות שיביא אותנו קרוב יותר לחלום הבלתי אפשרי הזה, בית משלנו?
היו ימים בארץ ישראל שאנשים כמונו, אנשים שמרוויחים יפה, לא מינימום, לא מקסימום, אנשים שיש להם תכנית חיסכון קטנה, עזרה קטנה מההורים, משכנתא קטנה, יכלו "להגיע לבית". זוגות שהתחתנו קנו דירה קטנה, ואחרי הילד השלישי החליפו אותה בדירה גדולה יותר. אנשים "התקדמו בחיים". היום אנחנו מתקדמים ומתקדמים ולא מגיעים לשום מקום. אנחנו מרוויחים יותר ויותר ועדיין לא מרוויחים מספיק. אנחנו אנשים מן היישוב שלא מוצאים יישוב לחיות בו.