בואו נודה באמת, הסיכוי שמישהו יעיר לאדם אחר על התנהגות לא הולמת שואף לאפס. למשל, אדם המשליך לכלוך על הרצפה ברחוב, ביער, בים; אדם שמטריד ומרעיש בשעות הקטנות של הלילה; אדם שמוכר אלכוהול לילדים; אדם שנוהג בצורה מסוכנת; צעירים המקיימים מירוצי מכוניות ברחובות; אנשים שמשמיעים קללות גזעניות במגרשי הספורט ועוד. הסיכוי שמישהו יגיב בצורה בעלת השפעה מרתיעה, כזו המשנה הרגלים מגונים לטווח ארוך למגוון אין סופי של התנהגויות מרגיזות, בלתי נסבלות ולעיתים קרובות אף מסוכנות - קטן מאוד.
אני מדבר על תגובה חינוכית יעילה, כזו המרתיעה ועוצרת אנשים ברגע של חולשה ומונעת מהם לפתוח את חלון המכונית במהלך הנסיעה ולזרוק את האשפה אל הכביש מבלי למצמץ. תגובה אשר גורמת לנו להתאפק ולהתמודד בהצלחה עם היצר הרע ותוך כדי כך לרכוש ולהפנים ערכי התנהגות חשובים. תגובה חינוכית חיונית ומשפיעה כמעט ולא קיימת בכל הקשור לערכי התנהגות והתנהלות בסיסיים שלנו ושל ילדינו מחוץ לבית.
ודאי שמתם לב כי כמעט תמיד כאשר מראיינים איש חשוב בעקבות אירוע מזעזע המסתיים באסון שבו מעורבים ילדים ובני נוער, יציין אותו איש חשוב שהפתרון חייב להיות מערכתי ומשולב, פתרון המתחיל בחינוכו של הילד בבית, הממשיך במערכת החינוך וכולל במידת הצורך גם התערבות של זרועות האכיפה. "רק התגייסות של כל הגורמים ביחד תביא את השינוי המקווה בהתנהגות ילדינו", יסיים ויחתום האיש החשוב את הראיון וישאיר אותנו לייאושנו.הכל באמת מתחיל בבית?
כולם אומרים ש"חינוך מתחיל בבית" וזה נכון במידה רבה, אבל התנהגות האדם היא במידה רבה דיפרנציאלית (משתנה בהתאם לתנאי הסביבה). התנהגות במחיצתה של אמא לא תמיד זהה לזו במחיצתו של אבא, ההתנהגות בבית לא זהה לזו שבכיתה וההתנהגות ליד ההורים לעיתים שונה מאוד מאשר במחיצתם של החבר'ה.
הרי כולנו יודעים שיש בתים שמנסים, ובמידה רבה גם מצליחים, לחנך את ילדיהם להתנהגות נאותה – בתוך סביבת הבית. הבעייתיות הינה שההתנהגות הנאותה נשארת בתוך כתלי הבית. וכך, יש ילדים שבבית מנקים, מסדרים, מפנים, אבל לא יהססו להשאיר אחריהם לכלוך זרוק ברחוב. יש בני נוער שבבית לא יגעו באלכוהול גם אם יש לאבא אוסף נגיש, אבל בשמחה רבה ישתכרו במסיבה כיתה. יש ילדים שבבית ירימו וינקו אחרי שהכלב העושה את צרכיו, אבל ברחוב הם ישאירו את הלכלוך. למעשה ולדאבוננו, החינוך הטוב נשאר בבית.
למה הכול מתחיל וגם נשאר בבית?
איך זה קורה? מדוע הלכלוך בבית מפריע לנו יותר מהלכלוך מחוצה לו? כיצד קורה שילד לומד להקפיד לא ללכלך ולשמור על ניקיון חדרו ומכונית משפחתו, אבל מחוץ לחדר / לבית / לאוטו / לחצר שלו הקפדה זו נעלמת כלא הייתה? ההסבר לכך טמון בעובדה שבניגוד לבית, בו הילד פועל תחת עיניהן הבוחנות והמחנכות של הוריו, ויודע כי מעשיו הראויים והלא ראויים יישאו תוצאות מיידיות, הרי שמחוץ לבית אין הגדרה ברורה של הכללים ואין השגחה ופיקוח ברחוב, בפארקים ובחופי הרחצה. לא קיימת אכיפה יעילה. למעשה, אין אכיפה כלל - איש כטוב בעיניו יעשה וכתוצאה מכך הפכנו למדינה בה לא נעים ואף מסוכן לעיתים לגדול ולגדל בה ילדים.
הסביבה מחוץ לבית איננה מזמינה ומזמנת התנהגויות ראויות (כי אם כבר מטונף, אז מה הבעיה לטנף עוד קצת? ולמה לי לנקות אחרי – מה ייצא לי מזה?) ובמקביל, איננה אוכפת על ידי ענישה או תגובה מרתיעה אחרת בעקבות התנהגויות לא ראויות (מתי בפעם האחרונה שמעתם על מישהו שקיבל קנס עקב השלכת לכלוך ברחוב?).
אבל מה לגבי המיליונים שהולכים להגברת המודעות?
חשוב לדעת שהמצב אותו אני מתאר (אני יודע ומבין שלא קל לקרוא שורות אלה) איננו גזרת גורל. יש סיכוי לשינוי, והדבר לגמרי נתון בידי רשויות החינוך והאכיפה, אך לא אם ימשיכו להשקיע את מרצם ומשאביהם במקומות הלא נכונים. לצערי הן טועות ומתבלבלות בין מודעוּת להתנהגות. החדשות הטובות בהקשר זה, הן שההשקעה הבלתי פוסקת בהחדרת המודעות "הצליחה". כולם יכולים לדקלם מה מותר ומה אסור. אם תשאלו ילד מדוע זרק שקית חטיף ברחוב, סביר כי לא יגיד לכם: "לא ידעתי שאסור".
אז כולם יודעים, אבל האמת המרה והידועה לכל היא שהקשר בין מודעות (ידע) להתנהגות הלכה למעשה אצל מרביתנו - רופף עד לא קיים. למעשה, הרשויות, בסיוע כל אמצעי הפרסום שברשותם, יוצרות סביבה הדואגת להביא למודעות שלנו באמצעות הצבת שלטים והטפה בלתי פוסקת, את דבר החשיבות והצורך לשמור על התנהגויות נאותות, אולם אינן פועלות באופן משמעותי, חכם ויעיל לאכיפת חוקיה וכלליה.
מדוע? כי אכיפה זה כבר סיפור אחר. אכיפה כוללת לעיתים עימותים לא נעימים עם התושבים (שאלו כל הורה המחנך את בנו לנקות את חדרו). קמפיינים עתירי תקציב המידעים את הציבור ומנסים לשכנעו לשנות את דרכיו, עולים הון עתק, כשבפועל כאמור ערכם אפסי והם מהווים בזבוז של משאבים ולמעשה רק מגדילים את הפער בין ההבנה כיצד אנו אמורים להתנהג להתנהגות עצמה. זהו מרשם בטוח לציניות ותסכול מתמשך באשר לסיכוי לשנות את איכות חיינו הירודה.
חשוב שנפנים כי העדר אכיפה מלמד ילדים מגיל צעיר שלשלטים ולסימנים אין ערך. הם גדלים על אי כיבוד השלט. הם רואים שאנשים לא פועלים לפי שלטים, חוצים באדום, נוסעים בעצור, נכנסים לים בחוף אסור לרחצה, דורכים על הדשא, מעשנים במסעדה, מטפסים על הגדר ומגלים שלמעשה, מאחורי השלט, אין כלום.אז אולי נחנך האחד את השני מחוץ לבית? (כן, בטח)
מדוע אנחנו הישראלים, האזרחים ה"קטנים" שאכפת להם, לא מעזים לעמוד על זכותנו לחיות בחברה נקייה ושומרת חוק? מדוע נראה אדם אחר פועל לא כראוי ולא נעז לומר דבר? הסיבה הפשוטה ידועה לכל - זה פשוט מסוכן. אנשים שמעזים להעיר, עלולים למצוא את עצמם רגע אחר כך עם סכין בלב (או בגלגלים, במקרה הפחות חמור).
שיהיה ברור - רק כשיש מדיניות של אכיפה ברורה, אדם "יעז" להעיר לזולתו. רק במדינה או בסביבה בה הריבון אוכף את חוקיו ללא היסוס ומורא ובאופן מיידי, יעז האדם להעיר לאדם אחר לא לעקוף את תורו, לא להשליך ולא להרעיש. הוא יעשה זאת משום שהוא יודע שיש מאחוריו מדיניות אכיפה מיידית וברורה, הנותנת לו את הכוח להשפיע באמצעות לחץ חברתי והוא מסוגל לכן להעיר או להסתכל לעברו במבט נוזף לעברו של מי שמתנהג בניגוד לכללים. בפשטות רבה, באמצעות מילה או מבט, נוצר לחץ קבוצתי (לעיתים סמוי) שדואג שכולם ינהגו בהתאם לכללים והתוצאה המיידית היא סביבה שנעים ובטוח לחיות בה (אין צורך לברוח לחו"ל).
המדינה חייבת לעזור להורה לחנך את בנו לאזרחות טובה!
בשורה התחתונה - הריבון חייב להתגייס לטובת ההורים ולהשתתף באופן פעיל בחינוך יעיל לטיפוח ושמירה של ערכי התנהגות ראויים מחוץ לבית. חינוך כזה, מטרתו יצירת הימנעות מעיסוק בהתנהגויות אנטי חברתיות. הימנעות זו היא שתוביל להפגנה עקבית של התנהגות המכבדת את חוקי הארץ ומהווה תנאי בסיסי ליחסים של כבוד בין האדם למקום ובין אדם לרעהו ומחייבת את הדברים הבאים:
הגדרות ברורות של מותר ואסור: בכל סביבה יש לפרט בשילוט מאיר עיניים ובאופן ספציפי את המותר והאסור. היכן מותר והיכן אסור להתרחץ, להיכנס, לנסוע, לאכול, לעשן, להשמיע, להרעיש ועוד ועוד. כאמור, הניסוח של המודעה או השלט צריך להיות ברור, בולט ומנוסח, ללא סימני שאלה ואפשרות לפירושים שונים. שום דבר איננו מובן מאליו, במיוחד כשמדובר בכללים שבאופן טבעי אינם מקובלים על אופיים ודעותיהם הפרטיים של חלק מהאזרחים.
סימנים וגבולות ברורים: לדוגמא, בכדי שנגביר את הסיכוי שאנשים ימתינו בשקט ובסבלנות לתורם, חשוב להשתמש בשני חבלים המסמנים באופן ברור היכן ואחרי מי יש לעמוד במצבי המתנה לא נעימים; בכדי שנקטין את הסיכוי שאנשים יזרקו את הלכלוך על הרצפה, חשוב שבכל מקום יוצבו פחי אשפה ושילוט אשר יגדילו את הסיכוי שנשתמש בהם.
לחפש דרכים לחזק ולתגמל אזרחים שומרי חוק: הרי כולנו אוהבים לקבל מתנות, אז למה שלא נקבל כמה מתנות מהמדינה? לדוגמא, נהג ללא עבירות תנועה יקבל הנחה על תשלום האגרה השנתית; אדם העוזב פארק לאומי כאשר הוא משאיר מאחוריו סביבה נקייה ולוקח את הזבל שלו עימו, יקבל כניסה מוזלת לפארקים בפעם הבאה (בסבסוד המדינה, כמובן).
פיקוח, פיקוח, פיקוח (שווה כל אגורה): לא יעזור כלום, אין תחליף לנוכחות מוגברת ואינטנסיבית של רשויות החוק והפיקוח. כשם שלא ניתן לחנך את ילדינו בבית בשלט רחוק, כך גם לא ניתן לשנות התנהגויות מחוץ לבית ללא פיקוח ונוכחות הגורם האוכף את החוק. אנחנו צריכים שיפקחו עלינו עין מקרוב. לנהג הישראלי יש נטייה לנהוג הרבה יותר בזהירות כאשר יש ניידת תנועה לידו; לצאת מהמים האסורים כאשר מגיע פיקוח חופים; להרים את הלכלוך מהארץ כשעובר פקח השמורה. אין מנוס מהגברת הפיקוח והנוכחות של אלה הגורמים לנו לנהוג על פי הכללים.
תגובות משמעותיות היוצרות הימנעות: על המדינה לאכוף באופן חד משמעי באמצעות תגובות מיידיות, עוצמתיות ו"מכאיבות", כאלה שיגרמו לאנשים להימנע מביצוע התנהגויות אשר הוגדרו כאסורות. עצם הידיעה המבוססת על ניסיוננו או ניסיון חברינו כי ביצוע התנהגות אסורה יביא לתוצאה מכאיבה, יגרום לרבים וטובים פשוט להימנע מראש מביצועה. הימנעות זו היא תנאי בסיסי והכרחי ליצירת תשתית לאיכות חיים טובה, נעימה ורגועה, כזו המאפשרת לחינוך בבית לבוא לידי ביטוי גם מחוץ לו. אז ורק אז יגיע הרגע שנפסיק להתגעגע לימים ההם, בהם הצלחנו לחנך איש את רעהו לא לקטוף פרחי בר.
תודה מיוחדת לקרין שטרן על הסיוע בכתיבת הטור.
