למה לא באתם?

גדול משוררי הרוק מאז ומעולם הגיע להופעה נדירה וכנראה אחרונה, בישראל. הישראלים מצדם גמלו לו בחרושת שמועות מכוערות ואצטדיון חצי ריק. למה מי הוא? בוב דילן? אבל דילן, אחד שלא אכפת לו יותר מדי מהקהל, לא נעלב. לאנשים שכן באו הוא נתן השבוע את הנשמה. ואיזו נשמה יש לו. זה היה סט-ליסט מושלם שיביא כל דילניסט מתחיל לידי דמעות. שילוב מדויק של כמה ממיטב הלהיטים, כמה מהשירים הכי טובים וקצת חומרים חדשים מאלבומיו האחרונים.
בגיל שבעים ואחרי שהרגיש רע בימים האחרונים עד כדי כך שהיה חשש שההופעה תתבטל, דילן היה אנרגטי, חד ומדויק. והוא שר. איך הוא שר! הוא שר כמו שאף אחד אחר לא יכול. בשביל לומר את הדברים שהוא אומר לא יכול היה להיות לו קול אחר.

רגע לפני: הנה הנה הוא בא...

הוא לא אמר מילה לקהל. לא שלום ולא להתראות. עזבו אותו מסנטימנטליות דביקה. אבל מי שהיה שם יודע – זו היתה פרידה מרגשת מאדם שלא מראה רגשות. זו דרכו וזה האיש. הוא מעולם לא היה המאמי הלאומית של אף אחד ומי שרוצה לראות אותו חי יקבל אותו גם בועט. הוא מבצע את שיריו כמו שהוא רוצה ויכול, הופעות של דילן אינן ערבי שירה בציבור שמזמינים את הקהל להתרפק בנוסטלגיה. להיפך, הן מאלצות אותך לשבת דרוך, לנסות לתפוס מילה פה, משפט שם. דילן מבקש מהקהל שלו להקשיב – מה הפלא שלישראלים כל-כך קשה איתו?

זו הפעם הרביעית שאני רואה את דילן לייב. ראיתי אותו בהופעות טובות יותר וטובות פחות, אבל מבחינתי זה ממש לא משנה. אני לא באה להופעה כדי לשפוט אותו. כשמדובר באומנים בסדר גודל של דילן מותר לאהוב בלי תנאים. הוא לא איזה זמר מתחיל שהביקורות ישפטו את איכות ההופעה שלו. הוא גדול המוזיקאים החיים כיום. אין בעולם אדם שחתום על יצירה בהיקף ובמשקל כמו שלו. וכשהולכים לראות אותו זה בעיקר כדי לתת לו כבוד, כדי לומר לו תודה, כדי לשמוע מפיו את השורות ששינו לעד את מצב התודעה שלנו.
בהדרן כבר לא יכולנו להתאפק. קפצנו מעל הגדרות ורצנו לכיוון הבמה כשאנשי האבטחה דולקים אחרינו. חיים רק פעם אחת. היינו חייבים להגיע הכי קרוב, לעלות על כיסא פלסטיק, להעיף מבט אחד חטוף על הפנים שמתחת לכובע ולצעוק "טאנק יו! טאנק יו!" בכל הכוח. לעולם לא נדע אם הוא שמע אותנו.
למה שלא תבואו?
ביום שישי הקרוב יערכו בתחנה המרכזית בתל אביב האירועים לציון יום הפליט הבינלאומי. זו לא מסיבה סגורה של שמאלנים ויפי נפש. נורא חשוב שתגיעו גם אם אתם מרגישים ובצדק, שנושא הפליטים הוא בעיה רצינית שמדינת ישראל חייבת להתחיל להתמודד איתה. המסר של יום הפליט הבינלאומי הוא לא – "בואו נחיה עם גבולות פרוצים וניתן לכל מסתנן את תואר יקיר העיר תל אביב". ממש ממש לא. יום הפליט הבינלאומי הוא יום שאומר "הגיע הזמן שמדינת ישראל תגבש מדיניות בנושא הפליטים". מדיניות שפויה והגיונית, שאיננה מתאכזרת לפליטים ואיננה פוגעת במדינה. משהו באמצע.
כי המצב שבו מדינת ישראל איננה קולטת פליטים בכלל (היא רק לא מגרשת אותם באופן זמני) הוא מצב שאינו עולה בקנה אחד לא עם ערכיה הדמוקרטיים ולא עם צביונה היהודי של המדינה הזו. למעשה זו בושה וחרפה. מדינות כמו בולגריה, הונגריה ויוון קולטות יותר פליטים ממדינת ישראל. כמה פליטים כבר יכולה מדינה קטנה וצפופה כמו שלנו לקלוט? על זה אפשר להתווכח. אבל אי אפשר להתווכח על החובה המוסרית שלנו לקלוט לפחות קומץ מהם.
בעיתונים אמנם קוראים להם "מסתננים" וראש הממשלה קורא להם "מהגרי עבודה", אבל עמוק בלב אתם הרי יודעים – המצב באריתריאה, דרפור ודרום סודן רחוק מלהיות קייטנה. סביר להניח שלפחות חלקם עברו תופת ומגיע להם קצת יחס אנושי. דרך אגב, במחשב שמולו אתם יושבים כרגע מותקן מנוע חיפוש בשם "גוגל". כל מה שלא רציתם לדעת על מה שקורה שם באפריקה נמצא במרחק לחיצת כפתור מכם. אל תאמינו לעלמה זהר – תבדקו בעצמכם.
בואו נודה על האמת, הסיוע שמדינת ישראל יכולה להציע לפליטים מאפריקה יהיה לא יותר מטיפה בים. אבל הטיפה הזו היא מאוד מאוד משמעותית, כי היא באה להגיד שמדינת ישראל היא (עדיין) מדינה דמוקרטית המחויבת לשמירה על זכויות אדם ומכבדת את האמנות הבינלאומיות עליהן היא חתומה, שמדינת ישראל היא מדינה שלא תחזיר אדם נרדף לידי מבקשי נפשו ולא משנה מאיפה הוא בא ומה צבע העור שלו.
יש הרבה אנשים בעולם שחושבים שישראל היא מקום אפל. נורא חשוב שתבואו ביום שישי כדי לומר להם שהם טועים. אנחנו נלחמים כאן על קיומנו וזו מלחמה מכוערת, אבל אנחנו לא מוותרים על האופי הדמוקרטי ועל ערכי היסוד שבשמם הקמנו את המדינה הזו. נתראה שם.