תיקון ליל שבועות הוא אחד הטרנדים האהובים עלי. טרנד כי הוא פשט פתאום כאש לילית בשדה קוצים, בכל מקום יש בשבועות לימוד וחידוד. במקומות הגדולים, עלמא בתל אביב, בית שמואל בירושלים ואחרים – צפוף באחת בלילה כאילו זה שנקין בשישי בצהרים (בירושלים בונוס: צעדה לכותל בזריחה). הקו הסנובי באישיותי נוטה להתנשא על תופעות המוניות, אבל הפעם אני מתעלמת ממנו כי התוכן באמת מעניין (וגם כי הקו הסנובי יכול לעשות טעויות גדולות. ב-99' קיבלתי הזמנה להקרנה מוקדמת של איזה סרט, הסתכלתי עליה: ממש אני אלך לסרט אקשן מדע בדיוני הוליוודי עם קיאנו ריבס, נחרתי בבוז, וכך הפסדתי את מטריקס).
שרה מגישה את הגר לאברהם, אדריאן ואן דר וורף, 1699
בחזרה ללימודים הליליים. בשנים האחרונות לא הגעתי אליהם. תמיד יש לי איזה תינוק שצריך אותי או שאין לי אנרגיות לריכוז של חצות. הדבר שמשך אותי בכל זאת השנה היה שהלימוד של מכללת עלמא עוסק כולו בנושא: אמא. אם הם טורחים לייחד לי תוכנית שלמה, חשבתי לעצמי, אני לא יכולה לפסול אוטומטית את השתתפותי.
מבט בתוכנית, מתחשק לי ללכת לכל השיעורים כמעט: על אמהות, ילדות ויצירה (איך אפשר באמת לשלב, איך? קראתי פעם על מישהי שבזמן חופשת הלידה התחילה וסיימה לכתוב את ספרה הראשון. ואני שואלת: איך עשית את זה? מי את? סוג של שכינה?) אני קונה משמע אני אמא טובה – מלאכת האמהות בעידן הצריכה הראוותנית; פרופ' נעמי חזן על מנהיגות נשית בהשראת מגילת רות. עוד ועוד כותרות מפתות ומופע הסיום הפעם הוא המראות ונחיתות החדש של רונה קינן שאני אוהבת מאוד.
לימוד שבועות של עלמא במוזיאון תל אביב. ניפגש לרונה קינן מתחת לעבודה של ליכטנשטיין
האם כל זה יביא אותי למוזיאון תל אביב? לא בטוח. אבל אולי.
אחד השיעורים המסקרנים עוסק בשרה אימנו, המכונה "האם הגדולה". ובאמת, מצד אחד הרי היא האמא הראשונה של האומה, מצד שני בשליפה מהירה אין לי כמעט מה להגיד עליה. השיעור עוסק בקריאה מדרשית ופסיכואנליטית של דמותה ומנחות אותו רות קלדרון, האם הגדולה של מכללת עלמא, ומירב רוט, פסיכואנליטיקאית ומרצה בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב.
"את סיפור שרה, האם הגדולה, מספרים בדרך כלל מנקודת מבטם של הגברים בחייה: אברהם, יצחק וישמעאל", כתוב בתוכניה. קלדרון ורוט מציעות התבוננות חדשה ופמיניסטית. למקרה שאקרוס בסוף ולא אגיע לשיעור, התקשרתי לרוט לשמוע מה אני מפסידה.
"קודם כל זה סיפור שיש בו הרבה צחוק וזה מאוד לא אופייני למקרא", אומרת רוט ומזכירה שני צחוקים, אחד כאשר שרה שומעת את הבשורה לפיה היא אמורה להיכנס להיריון והשני כאשר היא יולדת. "זה צחוק של מבוכה. אחרי ששרה יולדת היא אומרת 'מה יגידו עלי'. פרויד אומר שההומור מופיע במקום שבו הסדר הטבעי מופר ובאמת, הדבר הכי יסודי באמהוּת, שהיא תהיה תלויה קודם כל בביולוגיה של האHשה – זה מופקע ממנה: היא יולדת בדבר אלוהים".
הסיפור של שרה מתחיל, אם כך, בצחוק ונגמר במותה אחרי עקידת יצחק. לדברי רוט, אין הרבה דיבור בין הצחוק והמוות, גם כאשר עוברות על שרה חוויות חזקות, בין השאר כאשר היא נמסרת לפרעה ולאבימלך. לפי המדרש, השטן בא ומספר לשרה על עקידת יצחק והיא מגיבה במעין שאגה, צעקה, משהו טרום מילולי.
אם לתת רק כותרת מהדיון המרתק שרוט מציעה, אפשר לומר שאמא שלא מדברת מתאימה מאוד לתפיסה הפסיכואנליטית הקלאסית של האישה כקשורה לשלב התפתחותי טרום מילולי. חוקרות מודרניות מהתחום מנסות לדובב את האמא, לתת לה קול: "המקום ללכת אליו הוא שהאמא יכולה להכיל ניגודים, להיות גם פרה ורבלית וגם מנסחת. אבל בתרבות זה כל הזמן חד צדדי ובסיפור שרה זה כל כך חזק".
רוט מתארת דרך נוספת לצמצם את הכוח האמהי והיא לפצל את האם לשני כוחות נפרדים, האמא הטובה והרעה. על פי המחשבה הזאת, שרה והגר הן בעצם אישה אחת. חוה ולילית. קדושה וקדשה. גם אני מרגישה שהמהות האמהית כוללת תחושות מאוד מנוגדות. נזכרתי בשבועות הראשונים לחייה של בתי הבכורה: התחושה שהיא תלויה בי לחלוטין לקיומה היתה מעצימה' אבל גם מאוד מפחידה. רוט חושבת שזו בדיוק ההשראה שהעיון בדמותה של שרה יכולה לתת לנו: "ההשראה היא במאמץ לשלב את הניגודים, לשאת גם את התחושות הקשות של האמא, נושא שגם נשים אוסרות על עצמן לדבר עליו. להכיל את כל העושר, המורכבות, הסתירות והקונפליקטים. התפקיד של הפסיכואנליזה הוא לדובב את כל הקולות, לעשות להם מקום משותף ולא מקום מפוצל. זה כמו להכיל את החיים".
