ביום הזה השורות נעשות קצרות.
כי בעצם אין מה להגיד, ואין איך להקל, והכאב לא נעשה פחות כואב.
וכל המילים של כל שאר הימים, נראות פתאום כל כך מיותרות ורבות.
אולי בגלל זה ביום הזה באים השירים עם השורות הקצרות, שמשאירות מקום לשקט. לשתיקה. למחשבה.
כי מול הכאב הזה, אין מילים.
הכאב של אב ואם בנפול ילדם, של אחות ואח בהילקח אחיהם, של אשת איש שנלקח ממנה האיש שלה ושל ילדים קטנים שנלקח מהם אביהם.
אני מצטרפת לשקט של היום הזה שמתחיל עוד רגע קט, ומעניקה את המקום לשורות הקצרות עם המילים שכתב דוד גרוסמן.
"קצר פה כל כך האביב" נקרא השיר שפוליקר הלחין, ולפני המוסיקה, קבלו רגע את המילים האלו, בלי מנגינה. בשקט.
הן מצמררות:
קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.
ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.
נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.
