אתה יכול לקרוא קילומטרים של ספרות מקצועית בנושא ועדיין זה אף פעם לא יהיה תיאורטי. בסופו של יום, אתה תראה את האנשים שדיברו איתך. הילדה שחיכתה בסבלנות, הילד שקופח, הנערה שהפכה לאמא קודם זמנה – כל אותם בני אדם חיים ומזיעים שממלאים את מטאפורת "דור שני לשואה".
היחס שלנו לשואה היה תמיד מוקפד ומלא הדרת כבוד. שנים מספר אחרי שהסתיימה זוועת המחנות, נדמה היה שהעולם מקלף את השואה מעל רצף האירועים ההיסטורי, מעמיד אותה על כן נפרד, בוחן אותה במחקרים, מייצר אודותיה טקסטים וסרטים ומשגר מסר לחלל – הנכם עומדים במקום קדוש. שימו לב. כאן נפל דבר יוצא דופן.
הניצולים המשיכו לחיות
התחושה הזו, ברורה ומובנת ככל שתהיה, סייעה שלא במתכוון להסיט את המבט מעל עובדת חיים פשוטה – הניצולים המשיכו לחיות ועבורם, בני אנוש עם עבר הווה ועתיד, השואה היתה קודם כל סעיף גרפי בקורות החיים. משהו מוחשי ומכאיב שהתרחש במשבצת 1939-1945.
אותם ניצולים שב-1942 קמלו וגססו במחנות ההשמדה, היו בדיוק אלו שקמו בבוקר ב-1958 (או ב-1963), הלכו למכולת, קנו חלב, החליפו חיתול לילד ומיהרו להספיק את האוטובוס לעבודה. העולם בחן את השפעתה של השואה כאירוע סטטי בעבר. הניצולים היו צריכים איכשהו לעשות אינטגרציה של העבר השחור לתוך ההווה האפור, ההמשכי. חלקם החליטו להקים משפחה.
לא קם אדם בעולם שאירועי העבר בחייו לא יזלגו לתוך ההורות שלו. כל כמה שהאירוע הוא מתמשך וחזק, כך רבה תהיה השפעתו. אבל, ויש פה אבל אינטנסיבי, השפעה של עבר, הרמוני או טראומטי, לעולם לא תהיה אחידה או אוניברסלית. השואה היתה מקרה קיצון לכלל פסיכולוגי עתיק יומין וחבוט: הפרשנות שלך את האירועים מעצבת את מה שתנחיל לצאצאיך. באופן סמוי או גלוי, כל משפחת ניצולים נאלצה לספר לעצמה את סיפור השואה שלה, לכתוב על הלוח המשפחתי את מוסר ההשכל ולפקח ששיעורי הבית הללו הופנמו והוכנו היטב.
סיפורים שונים הוציאו מתוכם ילדים שונים בעלי כוחות הסתגלות שונים (אפילו המחקרים תומכים במשפט העמום הזה – לא הצלחנו למצוא מגמה אחידה באופני ההתמודדות של ילדי הדור השני שמבדילה אותם באופן גורף מכלל האוכלוסיה). ויקטור פרנקל כבר תיאר באופן מופתי כיצד אופן הענקת המשמעות לסבל יכול להתוות מסלולי חיים כמעט הפוכים זה לזה. כשאני מתבונן על אותם אנשים וסיפורים, אני יכול, בזהירות רבה, להצביע על שתי עמדות, שתי נקודות מבט שונות של הניצולים, שהטביעו חותמות שונים בצאצאיהם: אלו שבחרו להתבונן בעולם (ולהישמר מפניו) ואלו שבחרו להתבונן בעצמם.
השאירו את חוסר האושר מחוץ לחדר הילדים
העולם שפצע את הניצולים פצע אנוש, הוביל את חלקם להתבונן סביב במשקפי חשש מתמיד, חשד ופראנויה. אף חבר מושבעים שפוי לא יגנה אותם על הבחירה הזו, ואכן, בבתים רבים בישראל הצעירה נמזגו כמה משפטי מפתח על שולחן ארוחת הערב – הישארו קרובים, צברו נכסים, נהגו בחסכנות ובקפדנות בכספכם ובדקו סביבכם בשבעים עיניים לפני שתבחרו לתת אמון.
כל ילד נורמטיבי מתבונן אל הוריו על מנת להבין כיצד עליו להתייחס אל העולם. המסר היה ברור וחד – אבל ילדי הדור השני התחלקו אף הם לאלו שבחרו להפנימו ולצעוד בתלם בטוח ומוגן ולאלו שלא יכלו לשאת ופרצו החוצה, לחיים אחרים, פרועים יותר, יצריים יותר. מאושרים יותר? תלוי. פסקה זו נחתמת במשפט היבש – "קשה להצביע על מגמה אחידה".
והיו פליטי מחנות שקריסתו המוחלטת של העולם הובילה אותם להסתמך על עצמם וחוויית ההישרדות יצקה בהם, בצד תחושות האשמה ו"אני לא ראוי", ביטחון עז ביכולתם להתמודד. אם כבר מלחמת קיום – הבה ונילחם. היתה לי הזכות (באמת!) לפגוש בניצולים שהצליחו מחד לטעת בילדיהם את התחושה היקרה מפז של "אתה יכול לעשות את זה. אנחנו יכולים לעשות את זה", והשכילו, מאידך, לא להניח לחוסר האושר שלהם לחלחל אל חדר הילדים. אתם מנחשים את המסקנה המתבקשת: באופן כללי, ועם כל ההסתייגויות הראויות – נראה שהילדים הללו תפקדו טוב יותר בבגרותם.
בפשטות, זה אחד הדברים שאני לקחתי כצידה לדרך מהם. אנחנו מתקרבים ליום קדוש, בעולם שקדושה רבה אין בו ואני רוצה לבקש – קחו דברים מן השואה, שלחו יד אליה ואספו משהו אליכם הביתה. אל תשאירו אותה רק על מזבח ההוד וההדר. ואם אתם מתקשים לעשות כך – הקשיבו לאנשי הדור השני. הם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים לא רק על השואה שהיתה, אלא גם על החיים שישנם.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי חשיבה יצירתית והורות. לבלוג פרויקט המשפחה השקופה של ונטורה.
