ניסיתי לקבוע הלכות כשרות לפסח לקהילה הקטנה שלי וקיבלתי בלבלה
פנה הפסח, חלף הלך לו. וואו. כמה ארוחות משפחתיות וטיולים ופגישות ונסיעות, איך לתאר. ממצדה ועד כנסיית הקבר והרי הגלבוע - היינו בכולם. החזרה לשגרה נראית לי רעיון הזוי ומיותר, אבל אישה רבת ניסיון כמוני יודעת שעוד יומיים לא אזכור שלרגע היתה הפסקה מזה.
פריכיות. למה הן כן ואורז מבושל לא?
בסדר. הנושא הוא אחר. פסח והכשרות. הנה עוד אחריות שמצטרפת לשק המשימות של האם העברייה: להיות משגיחת הכשרות המשפחתית. ואני לא מתכוונת לצד הקפדני או חלילה המעניש של התפקיד, אלא יותר לקביעת מדיניות ומסובך יותר: להסברתה.
לפני שאתם מאבדים אותי, הטענה היא כזאת. כשאת רווקה שאחראית רק לעצמך, את יכולה לעשות מה שבא לך. לאכול רק מצות שמורות שנאפו ביד ממים שלנו (זה מושג כזה, תגגלו) או להקפיד על פסטה מקמח מלא עם חלב נוכרי. הכל לפי המצפון והערכים שמתחשקים לך באותה שנה. כשאת הופכת לדמות מחנכת, הכל משתנה.
באופן אישי גדלתי בבית שבו לא אוכלים חמץ בפסח ובמשך השנים נעתי על הציר שתיארתי קודם. בשנים האחרונות אני מרגישה שהימנעות מחמץ ממחישה לי את העובדה שימות הפסח הם ימים שונים משאר השנה ומעצימה את החג, לכן אני במחנה המצות.
בכלל, היחס שלי למסורת היהודית מורכב. בשבילי, המסורת היא חלק מתרבות יותר מאשר מדת. אני רוצה להכיר את התנ"ך ואת המדרשים ומתעניינת בפרשנויות, בעיקר כאלה עם גישה עכשווית. מקפידה לקרוא את מגילת אסתר בפורים ואת שירת הים בפסח למשל. אבל כל זה לא נובע מרגשות דתיים. אני לא חושבת שאלוהים בשמים ינקום בי אם לא אקיים מצוות או שאני פוגעת בעם ישראל באורח חיי החילוני. מה שחשוב לי הוא להכיר את המסורת כחלק מהתרבות והערכים שמלווים אותי.
כל זה יפה מאוד, אבל מה קורה כאשר אני צריכה לתרגם את זה לסוגיית מה אוכלים בפסח? בלבלה, זה מה שקורה. להימנע מלחם ולאכול מצות זה הבסיס, ברור. פסטה זה גם ברור, אוקיי. וכל מה שיש בו קמח ושמרים וזה. בירה שחורה? הממ, לא. שניצל? זכרתי מראש והכנתי מצופה בפירורי מצה. אורז? או, הנה בעיה. אבא שלי אומר שהמנהג לא לאכול אורז וקטניות מקורו בכך שפעם איחסנו אותם בשקים שהשתמשו בהם גם לחיטה, אז היה חשש שיעבור חמץ לקיטניות. זה חומרא דחומרא דחומרא, אבא שלי אומר, זה סתם וזה בגלל שלרבנים תמיד היה מה לאכול. לכאורה זה אומר שממש אין סיבה להימנע, אבל אולי דווקא בגלל שזו מסורת אני כן צריכה לשמור אותה? אורז על שולחן הסדר נראה לי מוזר אבל קשה לי לעמוד מאחורי ההתנגדות אליו, אז בליל הסדר לא ואחר כך כן? האם יש משהו טיפשי מזה? ומה עם פריכיות אורז, אנחנו אוכלים אותן כל הזמן כשהמצות נגמרות (הן תמיד נגמרות בערך אחרי שלושה ימים). ומה עם חומוס וטחינה, ידידינו הטובים?
נראה לי שהכי קל להיות דתי על בסיס קבוע, כך שרוב השאלות כבר קיבלו תשובות מזמן. או חילוני לגמרי, כמובן. אבל כשאני צריכה לקבוע הלכות בעצמי וגם לנמק אותן ולעמוד מאחוריהן העניינים מסתבכים, כל מאכל הוא החלטה חדשה והפעם זו החלטה ציבורית ולא פרטית. עשיתי אותי רב וקיבלתי רוב כאב ראש. עכשיו אני יכולה להניח לזה עד השנה הבאה לטובת הקושייה הקשה, איך להסביר לבכירה את הצפירה ביום הזיכרון.
