הפלה. לא מדברים על זה. מילה אחת קטנה, 4 אותיות. כעס, עצב, תסכול, אכזבה, אובדן. אובדן של חלום שהתחיל עם 2 פסים על מקלון בדיקה מצופה פלסטיק. ברגע ההוא שבו ידעת שאת שוב בהריון. שהנה , תוך 9-10 חודשים יהיה לך תינוק קטן ביד.
ואת מפתחת את החלום הזה, מרגישה את הבטן שלך, מבחינה בשינויים קלים בגופך שרק את שמה לב אליהם, קמה כל בוקר לתוך בחילה איומה שנמשכת לכל היום. השבועות חולפים. את ממשיכה לגדול.


את מאושרת. קורנת, זוהרת. רואים את זה עליך. אנשים כבר לא מתביישים לשאול אם יש חדש תוך כדי שהם מסתכלים על הבטן שלך, כבר עברת למכנסי הריון כי הג’ינס לוחץ.
מגיע שבוע 7. הולכים לראות דופק. הרופא מדליק את המוניטור. מחפש. הנה שק הריון. יפה, גדול, מתאים לשבוע. מחפש, סורק את כל הרחם. רואים רק שק.


המבט על הפרצוף שלו לא מבשר יותר מדי טוב, אבל הוא אומר שעוד מוקדם לקבוע וניתן לזה עוד שבוע. את חוזרת הביתה כבר לא כל כך שמחה. בתוכך ספקות מתחילים לעלות ולצאת במחול מטורף יחד עם הגישה האופטימית תמיד שלך. זה בטח עוד אחד מהמקרים האלה שרואים דופק מאוחר. מנסה להאחז בסיפורים שמצאת באינטרנט של עשרות מקרים שנצפה דופק רק בשבוע 8 ואפילו 9.


זה אחד השבועות הארוכים ביותר בחייך. את סופרת את הדקות והשעות עד לפגישה הבאה עם הרופא, חלק ממך רוצה לגמור מזה וזהו, חלק אחר רוצה להדחיק את המחשבות הרעות, לחכות עוד שבועיים שלושה, להחליט שהכל בסדר עם ההריון הזה. מגיע יום הבדיקה. את מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי. מתחילה להסתגר בתוך עצמך, לצפות לגרוע מכל.


הרופא מדליק את המוניטור. שק הריון, גדל מהפעם הקודמת. זה כבר טוב. מחפש כמו שצריך, בודק טוב טוב, ואת כבר מכירה את המבט הזה, מכירה את האולטראסאונד ויודעת מה צריכים לראות בהריון תקין. לא רואים את זה. משהו בך נשבר באותו הרגע. הרופא אומר תשמעי, אני מצטער, לא חושב שיש סיכוי. את מרגישה שהוא מתכוון לזה.
יודעת שעכשיו צריך להתנתק מהאמוציות, לעבור לפרקטיקה.


הוא אומר כדורים. עדיף לגמור את זה בלי ניתוח. את מבקשת עוד כמה ימים למקרה שפספסת את מועד הביוץ, למרות שמדדת חום ואת יודעת בדיוק מתי זה קרה. ביום ההולדת שלך... ביקשת ליום ההולדת הריון. לא רצית יותר מזה וכל כך שמחת כשזה הגיע. הרופא נותן לך עוד 4 ימים, אין מה להפסיד למרות שהוא לא אופטימי. 4 ימים חולפים כנצח. הבטן ממשיכה לגדול. הבחילות מלוות אותך, החשקים, התיאבון, הנפיחות בגוף. הגוף בהריון. לגמרי.


אז למה אין עובר? דופק? בודקים שוב. כבר אין כל כך הפתעות. לוקחת 2 סיבובים של כדורים שקורעים לך את הרחם עם צירים ושלשולים, כאבים חדים וחזקים. כאילו לא מספיק כואב לך בנפש, צריך גם להכאיב בגוף. ואת עוברת כמה ימים קשים. הקשים בחייך. רוצה שהסיפור הזה יהיה כבר מאחוריך. יש קצת דימום. את מקווה שזהו. הולכת אחרי שבוע לאולטראסאונד, שק ההריון שם. עדיין שם. מסרב להתפנות.


אין ברירה, ניתוח גרידה. שבוע 11 וחצי. מגיעה בבוקר לבית החולים, יוצאת בצהריים, זהו. את כבר לא בהריון. רגע אחד את כן, רבע שעה אח"כ כבר לא. ככה.

נהיה לך חלל עצום בבטן, מרגישה צורך למלא אותו מחדש, כועסת על הגוף שלך שלא הצליח להחזיק הריון. החיים ממשיכים כרגיל, אבל משהו בך שבור וכבר לא יהיה אותו דבר, משהו בך יזכור תמיד את ההריון הזה. חודשיים וחצי של הריון, חודשיים וחצי של פנטזיה שהתפוגגה, של משהו שהתחיל לגדול בתוכך והפסיק.

אנשים אומרים לך להפסיק לכאוב, להפסיק לחשוב על זה, אבל לפעמים יש את הרגעים הקטנים האלה שאת לבד עם עצמך, נזכרת. זה נראה כמו חלום רחוק, אבל את יודעת שזה קרה.

מנסה לשמור על אופטימיות. מפנימה שיש דברים שהם לא בשליטתנו ושאולי יש את ההוא למעלה שמחליט. זה יגיע בזמן הנכון.