הפתעות במרכז מסחרי מרופט בגבעתיים
הסדר השנה אצלנו. כן, אצלנו. צפויים קרוב ל-20 משתתפים ולא מהסוג הסוציופתי, להיפך: רק תבקשי מה להביא, רק תטילי משימות. אז הטלתי וביקשתי ובכל זאת קצת חרדה בנסיבות כאלה זה מובן, לא?
קראתי כמה כתבות על איך עושים את זה בקלות ומגיעים לסדר בנינוחות אווירירית, משל היית מרנג על עוגה כשרה לפסח. לקחתי עצות מנשים מנוסות ומאוזנות רגשית שלא נלחצות משום דבר, בעצם נשים מאוד דומות לי. למדתי שצריך להתחיל להתכונן מוקדם ולהגדיר משימות לכל יום. יופי.
המשימה שלי להיום היתה להכין סיר גדול של מרק עוף ולפיכך התייצבתי בבוקר במרכז מסחרי בגבעתיים כדי לקנות את הפרודוקטים.
בקשר למרכז המסחרי הזה. אין בו כל חן, החנויות נערמות אחת על השנייה, הסחורה נשפכת על המכוניות שחונות על המדרכות וצמוד אליו חניון משאיות הזבל של גבעתיים. בכל זאת, יש בו משהו קסום ונפלא. העובדה שהחנויות הן בחוץ ולא במבנה ממוזג ומלוקק היא מרעננת אחרי יותר מדי קניונים. החנויות הן אמיתיות כאלה, שכפול מפתחות ודגים טריים, לא רשתות של מותגי אופנה עם דימויים שקריים. כל הגיבוב המאובק הזה איכשהו דיבר אלי.
אולי בגלל שהגעתי בגישה חיובית מצאתי שם פיוט. אתחיל בדיכאון, כדי שאוכל לסיים בנימה ממש חיובית.
הנה כתובת על הקיר:
אז הטקסט עצמו (למי שלא מצליח לקרוא בתמונה, "כולנו עכברים בכלוב גדול נעים באיטיות אל עבר מותנו הבלתי נמנע") מדכא מדי והייתי ממליצה בצניעות למרסס על טיפול תרופתי לשיפור מצב הרוח. אבל מבחינת הז’אנר, הופתעתי למצוא הגיג מעמיק דווקא במקום כזה.
ובחניון משאיות הזבל, על משאית שמובילה קרטונים, תלוי ארגז ובו דובי גדול אוחז כרית איי לאב יו אדומה בצורת לב.
העובדים שמחו להסביר לי שהדובי ("של יהודל’ה!") משתתף איתם בעבודה ועושה להם טוב על הלב. איזה גורל כייפי לדובי שיוצא מדי יום ללקט קרטונים במקום להיקבר בערימת אשפה.
אה, ולגבי המלתחה. עוד הפתעה במרכז המסחרי היתה חנות מפעל של מעצבת יוקרתית. ייתכן שהעליצות ששטפה אותי כשראיתי את החנות סותרת מעט את ההתלהבות שהפגנתי קודם מהחנויות האמיתיות והא-קניוניות. יכול להיות. אבל עלצתי וקניתי ב-50% הנחה חולצה ועליונית לסדר, וגם זה דבר שחשוב היה להכין כמה ימים מראש, כמו שלמדתי מנשים שיודעות לחיות נכון.
