אקופמיניזם, פחחח

None

דליה נוימן

|

10.04.11 09:09

 

 

כשאת רווקה ללא ילדים קל ונעים להיות ירוקה. ועכשיו? (לא)

 

כל החיים ניהלתי מאבק בשקיות. "לא תודה. אין צורך", נהגתי לומר בחנויות למוכרת שהושיטה לי שקית והכנסתי את הקנייה החדשה לתיק. בסופר תחבתי בצל, עגבניה ושוקולד לשקית אחת, משקיפה בצער על המוני הלקוחות שאורזים כל פרי וירק בשקית נפרדת. לא התעייפתי מלהסביר למי שהתפלא. סיפרתי שיש על כדור הארץ איי ענק של שקיות משומשות, שהן יוצרות זבל נצחי ושחיות נפלאות נחנקות מהן.

 

"אמא, שקית!" מבקשים הגוזלים בשביל ה"משהו" בדרך לגן. חמוציות, צימוקים, קורנפלקס. בהתחלה ניסיתי לשים את המשהו בקערות קטנות, אבל הם התבוננו בי בתימהון ומחצית הכמות נשפכה להם. כך מצאתי את עצמי אשכרה קונה שקיות חדשות.

 

 

גם השקיות המשומשות עפות אצלי בקצב, קצב האשפה. איזה כמויות של אשפה. אריזות של יוגורט, בשר טחון, ניירות עטיפה, טושים שהתייבשו, עטיפה של פסטרמה. פסטרמה! איך הגיעה לחיים שלי פסטרמה?

 

מה שאני רוצה לטעון הוא, שקל מאוד להיות ירוקה כאשר את רווקה ללא ילדים. כשאת חיה בדירה קטנטונת ובמקרר שלך יש רק לבן עם תאריך תפוגה מימי הממשלה הקודמת – או! אלה ימי הזוהר של הנערה הסביבתית. אפשר לצרוך ממש מעט, להתעמק במסות רדיקליות של ארנה קזין, לנסוע באופניים ולקחת לכל מקום תיק בד כדי לא להזדקק לזוהמת השקיות.

 

יש לך זמן להרחיק לחנויות שמוכרות מוצרים בסחר הוגן ואת יכולה להרשות לעצמך לשלם עליהם יותר. גם על אוכל אורגני, ממילא את אוכלת תפוח אחד בשבוע. יש אפילו זמן לאקטיביזם, לאיזה שולחן עגול בנושא חברה וסביבה, לאיזה ביקור בשכונת שפירא כדי להתרשם מקהילות אלטרנטיביות. אח, הנאורות! זה נעים.


והנה, כמה שנים לאחר מכן, האופניים מחלידים במחסן בזמן שאני משייטת במיני ואן גדול ודי מזהם. על השקיות דיברנו ואת החיתולים לא נזכיר כי זה ממש מובן מאליו. התלבטויות של בעלת נטייה סביבתית לשעבר: לקנות חומרי ניקוי אקולוגיים שמנקים בערך כמו רוק או להשתמש בחומרים אגרסיבים וסופר יעילים, שהופכים את מי התהום לקטסטרופה? להתעקש על מיחזור כאשר למי יש זמן וכוח להגיע לכלובי הפלסטיק ולפחי הנייר המרוחקים ובינתיים האשפה הולכת ונערמת בתוך הבית?

 

ויותר מזה: פעם חשבתי שחברה הטרוגנית זה יופי יופי, שחשוב לא לחיות בבועה! היום, המחשבה שהבועה הולכת להיסדק כשהבכורה תצטרף בשנה הבאה לגן עירוני עושה לי רע. ישר אני מחשבת איך אפשר לחסוך כסף כדי להשאיר אותה בחינוך פרטי. יודעים איך? בקניות בסופרים הענקיים והזולים, בדיוק אלה שעליהם מתפרסם מדי פעם שהם מעסיקים עובדים בתנאי ניצול מחפירים, בדיוק אלה שהנערה הרווקה נוחרת כלפיהם בבוז.

 

בקיצור, אני מרגישה סתירה ענקית בין ההוויה הנשית-אמהית-משפחתית לבין ערכים סביבתיים אקולוגים. היום זה נראה לי כמעט בלתי אפשרי לגשר על התהום הזאת.

 

פעם הנחיתי כנס בנושא אקופמיניזם. זה מושג שפירושו חמקמק ומעורפל, אבל הכוונה בערך לזה שיש קשר בין התנועה לקידום נשים ומאבק באפלייתן לבין יחס של כבוד כלפי משאבי טבע. מי שעיניו פקוחות לראות חוסר שיוויון בין המינים, יתנגד גם לניצול יהיר של הסביבה. זה כיוון שאני ממש מזדהה איתו מבחינה ערכית, אבל בתור האחראית על הקן, אני לא יכולה ליצור סביבה נקייה לגוזלים על ידי שפשוף הרצפה בחליטת רוזמרין.

 

 

לטור ההיכרות שלי: מרחפת.

 

 

אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד