מגיל צעיר אהבתי את שירלי טמפל. השחקנית בעלת בקבוקי הזהב שבתה את לבי. נהניתי לראות אותה צוחקת, רוקדת ושרה, וחיוכה נסך בי תחושת אופטימיות מופלאה. זכור לי ביותר סרט שבו היא מגלמת יתומה קטנה שנקלעת לבית יתומים והבנות הגדולות מתעמרות בה. כל כך ריחמתי עליה ושמחתי בסוף הסרט כשהגיע הסוף הטוב. הרגשתי שטמפל היא כמו חברה שלי, שרק במקרה גרה בארץ אחרת.

לפני שנה, בפברואר 2014, טמפל הלכה לעולמה בגיל 85, ואני יצרתי את פורטרט הנייר הרציני הראשון שלי, כמחווה אליה ולכל מה שסימלה בעיניי: אופטימיות, תמימות והמון שמחת חיים.

עוד במדור נערה בהשראה

>> סקס והעיר הגדולה מגזרי נייר

>> וונדרוומן מנייר

>> פרידה קאלו מנייר

השיער

התחלתי כמובן בתלתלים. הצבע שבחרתי לה הוא לא ממש צהוב אלא "תות-בלונד", עם קצת ורדרד בתוכו, כסמל לאופטימיות נצחית. סלסלתי את התלתלים שלה עם צד אחד של המספריים כמו שמסלסלים סרט מתנה.

  (צילום: אפרת חסון דה-בוטון)

השמלה

לטובת היצירה התבוננתי בהרבה תמונות של טמפל. ברובן היא לבשה שמלות "מסתובבות" עם שרוולים נפוחים או שמלות של מלחים. החלטתי לעצב לה שמלה חדשה, שתהיה מורכבת מכל מיני אלמנטים שהיו קיימים בשמלות שלה: גם שרוולים תפוחים וגם פסים שמאזכרים את שמלת המלחים.

  (צילום: אפרת חסון דה-בוטון)

השמלה הראשונה שהכנתי לא מצאה חן בעיני, וגם פרופורציות הראש יחסית אליה היו לא נכונות (כשמאיירים ילדים, ובעיקר חמודים, חשוב להקפיד על ראש גדול יחסית לגוף, המדגיש את הפרופורציות הילדותיות). החלטתי להכין שמלה אחרת. שאבתי השראה מקיפולי ה"פליסה" והעברתי אותם אל הנייר. הוספתי שני כפתורים זהובים שהופיעו בשמלות המלחים שלה, ואת הראש שלה הטיתי מעט הצידה, על מנת להעביר את החן ואת שפת הגוף הכל-כך מתוקה שלה.

  (צילום: אפרת חסון דה-בוטון)

כשטמפל רקדה, היא תמיד נראתה לי כמרחפת ומקפצת כמו פייה קטנה שמעופפת סביב. מכיוון שאהבתי מאוד את ריקודי הסטפס שלה, התלבטתי אם להוסיף רגליים בנעלי סטפס קטנות - לבסוף החלטתי להשאיר אותה ללא רגליים. כדי להעביר את תחושת הריחוף שהיא תמיד השרתה בי.

  (צילום: אפרת חסון דה-בוטון)