נירית קרן היא מעצבת טקסטיל בהכשרתה, ובעלת עבר בתחום המזון. לפני כשש שנים, לאחר חיפושים ונסיונות, גילתה את אומנות הפסיפס. "זו היתה אהבת אמת", היא אומרת. תחילה יצרה נירית עבודות בעלות אופי יותר שימושי, וכיום עוסקת בצד האומנותי של החומר. את עבודותיה יוצרת נירית בחדר עבודה לא גדול, ובחצר ביתה היא משתמשת ליציקות בטון. במקרה הצורך, היא פולשת לחדרים נוספים. "הייתי שמחה לסטודיו ענק", היא מוסיפה וצוחקת. בימים אלה עובדת נירית על תמונת קיר גדולה, שעתידה לעטר את חדר האוכל של האוניברסיטה המורמונית בירושלים, "אזור שאינו פתוח לציבור", היא אומרת. עבור נירית עבודה זו היא הפרק הבא של חייה. "עליית מדרגה שאני מאחלת לעצמי – לעשות כמה שיותר עבודות למקומות ציבוריים" היא מסבירה. היום היא משתפת אותנו על עיקר עבודתה, וגם חולקת טיפים וידע אישי בנוגע למלאכה עצמה.

השראה: חומר, תנועה, צבע ושכבתיות, הם מקורות ההשראה של נירית. לעיתים היא מוסיפה מילה מנחה, ולעיתים נותנת לטבע לשמש לה כמקור השראה. בתוך כל זה, אוהבת נירית לחפש את התנועה. בעבודה זו המים הם הכוח המניע: השתקפויות, אדוות וזרימה מכניסות תנועה לחומר הסטטי. בסופו של דבר צריכה העבודה לייצר תחושה מדיטטיבית, בהתאמה למקום הרוחני בו תהיה מוצבת.

חומרים: "הרעיון של המים הכתיב את החומר", לדבריה. נירית בחרה להשתמש בחומר שנקרא סמלטי (smalti), שהוא חומר זכוכיתי מגוון, שיוצר תחושה של מים. הסמלטי היא זכוכית המיוצרת בעבודת יד, עשויה על-פי מסורת עתיקה ומיוצרת באיטליה, מקסיקו, רוסיה ואפילו בסין, "באיכות סינית כמובן" היא מוסיפה. בסיס העבודה, עליו הדביקה את הסמלטי, הוא לוח שנקרא וודי-בורד, ולא על הקיר עצמו, כדי לאפשר לעבודה ניידות ומידת ריחוק מהקיר.

מידות: נירית מספרת שנתוני חדר האוכל הכתיבו את גודל התמונה. מכיוון שעתידה להתלות מעל פס ההגשה, על קיר שאורכו שבעה מטרים, החליטה לעשות תמונה צרה וארוכה: 410X70 ס"מ, שזו "העבודה הכי גדולה שלי עד היום", היא מספרת, ומוסיפה שהתמונה עתידה לשקול קרוב ל- 50 ק"ג.

בחירת הדוגמה: נירית התחילה מסקיצות ורעיונות המתאימים לאופי המקום. אחר-כך צמצמה וסיננה, נפגשה עם טלי בכר-שכטר, האדריכלית שאחראית על שיפוץ חדר האוכל, ובחרה בסקיצה של ענף המשתקף במים "שמביא את החוץ פנימה".

בחירת הצבעים: המים, כמובן, הכתיבו את הצבעוניות: בעיקר ירוקים וכחולים, עם נגיעות של חרדלים ואדומים, "שהם העלים שצפים במים". בניגוד לעבודה זו, בה השלב הרעיוני קדם לצבע, נירית מספרת שיש לה עבודות בהן בחירת הצבעים היתה תלוית חומר. "אני מתחילה ממשחק עם החומר, ורק אז יוצרת את הקומפוזיציה" היא מסבירה.

זמן עבודה: נירית מעריכה שתעבוד על הפרויקט בין ארבעה לשישה חודשים, מכיוון שהפרויקט עוד לא הושלם, אין פרק זמן מדוייק. היא עובדת לבד, ללא עזרה, ותליית העבודה תתבצע בזמן שהסטודנטים בחופשה.

טכניקה: נירית מכינה את המוזאיקה באופן מסורתי, בטכניקה קלאסית-רומית, בה היא יוצרת בעבודת יד עם פטיש וסדן, טכניקה שבה מעטים עובדים בארץ. היא מחזיקה גם בכלים "מודרניים", כגון צבת ופלייר צק-צק (Zak-Zak). את פיסות החומר היא מדביקה בטכניקה ישירה על מצע שקוף, כשמתחת מונחת כל הזמן הסקיצה. בסיום העבודה, תדביק רשת.

רגע של היסטוריה

אם המילה פסיפס מעוררת אצלכם אסוציאציות של אתר ארכיאולוגי – תחשבו שנית. מבט נוסף על מוזאיקה יחשוף בפניכם עולם עם היסטוריה עשירה, הווה משגשג ועתיד מזהיר. המוזאיקה מציעה שלל חומרים וצבעים, צורות וטכניקות, ואינסוף סגנונות כיד הדימיון הטובה על היוצר.

מסורת הפסיפס היא עתיקת יומין. העדויות הראשונות למוזאיקה התגלו במסופוטמיה והן מתוארכות לאלף ה- 3 לפני הספירה. גם המצרים הקדמונים עסקו באומנות הפסיפס, ושיבצו אבנים צבעוניות לשם קישוט בערך באותה תקופה. הפסיפסים הראשונים של התרבות המערבית שייכים ליוון. במאה ה-4 לפני הספירה הם השתמשו בחלוקי נחל לא מסותתים לריצוף דרכים. האימפריה הרומית שיכללה את אמנות הפסיפס והשתמשה בה לתיאור אירועים מיוחדים ושגרת יום-יום. הודות לרשת הדרכים המשוכללת של האימפריה, התפשטה אומנות הפסיפס לתורכיה, ישראל וצפון אפריקה.

נקודת המפנה של המזאיקה קשורה להופעת הנצרות – הכנסיות הרבות שנבנו עוטרו בתמונות קדושים ובסיפורים מהברית החדשה. וכדי לא לדרוך חס וחלילה על אף קדוש, קודמה המוזאיקה מהרצפה לקירות ולתקרה. סגנון האר-נובו (art nouveau) והאר-דקו (art deco), ברצלונה של גאודי והמהפכה התעשייתית הביאו את עולם המוזאיקה למה שאנחנו מכירים היום: דקורטיבי, בעל סגנון חופשי ומאוד נפוץ.

מתוך עבודתו של גאודי. טכניקה ותיקה, עבודה מודרנית (צילום: Shutterstock)
מתוך עבודתו של גאודי. טכניקה ותיקה, עבודה מודרנית (צילום: Shutterstock)

אז מה צריך בשביל להתחיל לעבוד?

קודם כל, דרושים מספר כלים: משקפי מגן (goggles), מסיכה נגד אבק, מברשת קטנה או שפכטל ציירים למריחת דבק, כפפות גומי, פינצטה, צבת לקרמיקה, פלייר צקצק או מכונה לחיתוך קרמיקה.

אחרי שיש בידינו את כלי העבודה, בוחרים את חומר העבודה הרצוי מתוך מגוון חומרים קשים. האפשרויות רבות: אבן, שיש, קרמיקה מסחרית, שברי כלים או שברי זכוכית. בנוסף, ישנו פסיפס זכוכיתי, המיוצר באופן ידני, ונמכר בחנויות לקרמיקה או זכוכית מיוחדת ונקרא סמלטי (smalti). מתכות, צדפים או חלוקי נחל יכולים לשמש גם הם ליצירת מוזאיקה– כאמור האפשרויות רבות והבחירה נתונה בידי יוצרה.

את המוזאיקה מדביקים על בסיס. קיימים בסיסים שונים ודבק תואם לסוג הבסיס, הכל לפי הייעוד הסופי של העבודה. לדוגמה – עבור שולחן לפנים הבית, נוכל להשתמש בבסיס עץ סנדוויץ' עבה, אך לשולחן שצריך לעמוד בחוץ בפגעי מזג-האוויר, רצוי להשתמש בבסיס צמנטי (צמנט-בורד, יציקת בטון).

להדבקת המוזאיקה על בסיס עץ לתוך הבית, ניתן להשתמש בדבק פלסטי או ב"שרמיק" (דבק אריחים שמתאים גם לעץ), אך להדבקת מוזאיקה על קיר חיצוני או רהיט חוץ יש להשתמש בדבק אריחים המיועד לחוץ (יש חברות שונות המציעות דבקים אלו וכדאי לשאול בחנות חומרי הבניין).להדבקת מוזאיקה על בסיס מתכת יש להשתמש בדבק אפוקסי.

הפעם הראשונה שלי

להתחלת פרויקט ראשון, אני ממליצה לאסוף חומרים המצויים בבית – קרמיקה צבעונית ושברי כלים קרמיים. לחיתוך הקרמיקה אנו משתמשים בפלאייר לקרמיקה (להשיג בחנויות לחומרי בניין), ואם ברשותכם אריחים גדולים, ניתן לחתוך במכונה ידנית לחיתוך קרמיקה או בדרך הפרימיטיבית – לשבור לכמה חלקים קטנים יותר בעזרת פטיש.

חיתוך אריחים גדולים, בעזרת מכשיר מתאים (צילום: Shutterstock)
חיתוך אריחים גדולים, בעזרת מכשיר מתאים (צילום: Shutterstock)

ניתן להעתיק את התכנון אל הבסיס עם עיפרון או נייר קופי, ואז להתחיל לחתוך ולמלא בקרמיקה, במרווחים לא גדולים. לאחר סיום העבודה, תנו לדבק להתייבש 24 שעות, ואז ניתן למלא את המרווחים ברובה בצבע המתאים. חשוב להוסיף שהשימוש ברובה מתאים לאטימת הרווחים כשעובדים עם מוזאיקה קרמית או עם מוזאיקה זכוכיתית רגילה. במקרה של שימוש במוזאיקה העשויה אבן או בסמלטי, פני השטח המתקבלים אינם חלקים ולכן לא ניתן למלא ברובה. לכן, במקרה כזה, מקובל לעבוד צפוף וללא רווחים.

אם בחרתם בזכוכית מסחרית, או זכוכית המיועדת לוויטראז', אתם זקוקים לצק-צק, שהוא כלי חיתוך לזכוכית. את הצק-צק תמצאו בחנויות גדולות לצרכי אומנות.

צק-צק. חותך את החלקים צ'יק צ'אק (צילום: Shutterstock)
צק-צק. חותך את החלקים צ'יק צ'אק (צילום: Shutterstock)

אבן או שיש ניתן לרכוש באגף הפסיפס של חנויות לצרכי קרמיקה – לרוב מגיעים בחתיכות בגודל 2.5X2.5 ס"מ ובעובי 1 ס"מ. עובי כזה ניתן לחתוך בעזרת צבת הקרמיקה.

כמובן שניתן לשלב חומרים ליצירת מרקם מעניין – אבן עם צדפים, קרמיקה עם זכוכית, וכל העולה על דעתכם, בתנאי שאתם לוקחים בחשבון את הדבק בו אתם משתמשים (אל תנסו להדביק צדף מעוגל עם דבק פלסטי, אלא לכו על דבק בעל גוף שייתפוס את הצדף). האפשרויות רבות וכל אחד יכול להתנסות. לא כדאי ללכת על פרויקט גדול מדי בהתחלה, אלא להתנסות קודם בקטן.