"רק שלא ייקחו אותה, רק שלא ייקחו אותה", מלמלתי בזמן שהמעלית ירדה. למרות שנראתה קלה לנשיאה, המראה שמצאתי תוך טיול עם הכלבה היתה כבדת משקל. הייתי צריכה להחזיר את הכלבה ולנעול נעליים. עניין של עשר דקות, חישבתי, עד שאספיק לחזור אליה. אבל מה יהיה אם אלטע-זאכען בדיוק יעבור? רק אתמול פספסתי אדנית יפהפיה כי האלטעזכען זריז הקדים אותי. אני לא יכולה לאבד את המראה הזאת, לא הבוקר. אבל שנים של חיפושי מציאות ברחוב עשו את שלהם, ואספתי כמה טריקים, ובראשם טריק הזיקית שמוכר גם מחנויות הבגדים: מזהים בגד שמוצא חן, אבל היום זה לא היום - אז תולים אותו אחרון בקולב, בתקווה שיתחבא שם עד הביקור הבא. זאת היתה הטקטיקה עם המראה, שהיתה פעם חלק מארון. הפכתי אותה בנונשלנטיות ליד ערימת הג'אנק – אלטע-זאכען שיעבור לא ידע שזאת מראה.
לאורחים היא חילקה פרחים ורודים מפלסטיק עם שקדים מצופים סוכר, וטעמם החזיר אותי אחורה בזמן לבת מצווה שאני חגגתי בשנות התשעים. לפני שיצאנו לאולם, ביום שבת ההוא, אמי שמה לי מסקרה על הריסים, לראשונה בחיי. הריסים הצבועים, נזכרתי, היו גולת הכותרת אפילו יותר מטקס פירמידת השמפניה.
למי שעקב אחר הסיבוב הקודם שלי ברחוב, שנגמר בפינת קריאת מגזינים יוונית, יודע שמשום מצוקת מקום ברכב נאלצתי להשאיר בחולות שידת טואלט עם פוטנציאל ענק. טוקבק מספר 21 ביקש לדעת מהי הנקודה האסטרטגית אבל לאכזבתנו, מגיב יקר, היא כבר מזמן נלקחה. הבת מצווש גרמה לי להתגעגע לפעמים הראשונות שבהן התבשמתי, מרחתי לק וענדתי עגילים, להתרגשות ולגילוי העצמי תוך שעות של התגנדרות. אז מה אם פספסתי את שידת הטואלט ההיא – השבוע הרחוב יסדר לי פינת התגנדרות שאולי אפילו תצליח להחזיר אותי בזמן.
פינת ההתגנדרות שלי
זה התחיל במראה שהיתה במצב מצוין ונדרש רק לנקות מאבק ולהבריג החוצה את הצירים.
>> גם חגית אמיר אוהבת את פחי האשפה
באחד הערבים מצאתי גם שרפרף עץ מרופד בבד אדום פרחוני שהתאים בפרופורציה לשולחן. נזקי הזמן ניכרו על גבי השולחן והשרפרף. לא משהו חריג ואפילו מחמיא. לאחר ניקיון יסודי, ומומלץ בשלב זה גם לשפשף עם נייר זכוכית, רעננתי אותם בלכה מגוונת בצבע אגוז בשכבה אחת כדי לא לכסות לגמרי את הקמטים.
השמש בחוץ להטה, כשהרגליים לקחו אותי לאזור הדמדומים של מציאות הרחוב. זה היה יום חלש בין הפחים, וייאוש רגעי הוביל לדכדוך. אין ברירה, ידעתי כשצעדתי אל החצרות האחוריות המוזנחות. המגרשים העזובים ושבילי החול שמובילים לכלום. אלה האזורים בשכונה שמה שנזרק בהם נידון לשנים ארוכות במדבר. ספר ישן שהצהיב והתייבש היה פתוח על אחד העמודים הראשונים כבר שנים, שקיות פלסטיק נמסו בייסורים ורהיטים התפרקו בדממה. אבל מהשאול של הג'אנק חזרתי מרוצה – מה שנראה כמו ארון אמבטיה מפלסטיק ופח קש שהשמש כרסמה חיכו לגאולה באומץ רב.
עוד רעיונות לשיפוצים וחידושים:
- 9 כללים לשיפוץ המטבח
- משפצים את המשרד - כיף לבוא לעבודה
- המדריך השלם לתכנון חדרי ילדים
- המדריך השלם לקניית מטבח
- מחדשים לקראת הקיץ
- נמאס מהבלגן? ארבעה כללי זהב לסידור יעיל
- כנסו כנסו: שדרוג מבואת הכניסה
- 10 טיפים לשדרוג האמבטיה
- גם לפינות האוכל מגיע להתחדש לפעמים
מילאתי את היחידה בפרפומריה והנחתי את הפרחים הורודים מפלסטיק, שהתחילו את כל הסיפור, על הארונית כקינוח.
הפח בינתיים התמסר ללכה המגוונת.
אם הרחוב היה אישה, אז היה לו פטיש לנעליים, חשבתי השבוע כשמצאתי עשרה זוגות נעליים זרוקים בפחים. ועם כל הכבוד לסיכות, צמידים ובשמים, יש פריט אחד ששולט במלתחה - ואלו הן הנעליים. השיא היה כשמצאתי שקית מלאה בנעלי עקב שמורות שנקנו בחנויות מותגים. נכון, יהיו מי שירימו גבה כשזה מגיע לנעליים יד שנייה, אבל לי יש עכשיו זוג נעליים מבננה ריפבליק ושניים מניין ווסט, והם עלו לי חמישה מגבונים לחים.
שמחה ומדדה על שבעה סנטימטרים ידעתי שצריך למצוא לנעליים מדף מנוחה. ברוח החזרה בזמן, הרחוב הציע ספסל ילדים שחיכה עקום כמו כפות רגליים אחרי לילה סוער של סלסה בעקבים.
יש כמה יתרונות לרהיטים שנזרקים לרחוב – השמש חיממה את הברזל שהתיישר כמו חמאה, חזר ליציבות והזמין את הנעליים להסתדר בשורות.
ישבתי על השרפרף הפרחוני והתגלגלתי לשנות השבעים. אבל הקמטים על הפוסטר, השפשופים ברגלי השרפרף, הפלסטיק שהתעוות בגלל חשיפה לא מוגנת לשמש - הם כולם עדיין היו שם, גם לפני ארבעים שנה. כנראה שלא אני ולא הרהיטים רוצים באמת למחוק את הזמן בשכבה של מייק אפ וצבע, אפילו לא אלו שנמצאו באזור הדמדומים. כי לפעמים כתמי חלודה, שריטות קטנות ודפים מצהיבים בספר הם כל הקסם.
