קרן צ'רניס היא אדריכלית, שגרה מזה שלוש שנים בירושלים, יחד בן זוגה. לפני כשש שנים, אז היתה בסוף שנת לימודיה השלישית בבצלאל, החליטה לקחת פסק זמן של שנה במטרה לנסוע להודו וללמוד את מלאכת הצורפות המסורתית.
מה פתאום צורפות: אהבתה למתכות החלה עוד קודם לכן, אז גרה בצפון ועסקה בנפחות ברזל יחד עם חבר. בשיטוט מקרי בקרית שמונה, גילתה מפעל לחיתוך ברזל בלייזר המיועד לתשתיות. "פח האשפה שלהם היה פשוט אוצר", היא נזכרת. קרן ביקשה רשות להשתמש בפסולת, ומשקיבלה, החלה ליצור בעיקר רהיטים. "השאריות שלהם היו יפהפיות, החיתוכים היו נהדרים. נוצרו צורות נהדרות, שלעיתים דרשו רק לסדר אותן מחדש" היא מספרת.
מה פתאום הודו: קרן היתה בהודו ארבע פעמים עד היום, ואת מלאכת הצורפות למדה בטיולה השלישי מתוך הארבעה. את חיפושיה אחר מקום ללמוד בו החלה ברישיקש, מקום בו לא ביקרה קודם. משלא מצאה את מבוקשה, עברה לראג'סטן, הידועה בחנויות התכשיטים ובאבני החן (semi-precious stones) שלה. "שם קונים את האבנים בשקיות, בתפזורת ולפי משקל, והצורפים רק משבצים" מספרת קרן. כעבור חודשיים מצאה בפושקר את שחיפשה – משפחה הודית קטנה של צורפים, היוצרת תכשיטים בשיטה מסורתית. "זו מלאכה כמעט נכחדת אפילו בהודו" היא מוסיפה.
על המשפחה: לאחר שהתבוננה בכמה חנויות צורפים, מצאה משפחה שסדנת העבודה שלה הייתה סמוכה לחנות. אחרי יומיים של צפייה מהצ'אי-שופ שממול בסבא ובשני בניו, אזרה אומץ וניגשה אליהם. "נכנסתי בחיל ורעדה, ביקשתי שילמדו אותי והם התחילו לצחוק", היא מספרת. צורפות נתפסת בהודו כמקצוע גברי, שלדבריהם לא מתאים לנשים. קרן מספרת שלקח לה זמן לשכנע אותם ש"זה בסדר שאלכלך את הידיים", ובסופו של דבר הם נעתרו לבקשתה.
חומרי גלם: קרן עבדה אצלם עם כסף, פליז ולעיתים גם עם זהב, "מתכת יקרה אפילו בהודו". חומר הגלם הבסיסי הוא אונקייה "כמו חבילת שוקולד", אותה מעבדים. הכסף, לדבריה, נוח לעבודה, הפליז קשה יותר, אך יתרונו בזה ש"זו מתכת שמזכירה זהב, אם עושים לה פוליש".
תכשיטים: לאחר שקיבלה הדרכה בסיסית פשוט ישבה והתחילה לעבוד. היא קלטה במהירות את עבודת ההלחמה ואיך משתמשים במתכות החדשות, השונות מהברזל שהכירה. ההבדל העיקרי, היא אומרת, הוא קודם כל בקנה המידה ("מהדבר הגס יותר שהיה לי בידיים למשהו מיניאטורי"), וכמובן בהתאמה לגוף. סגנונה מאוד לא הודי-מסורתי אלא יותר מודרני, נקי ואישי. קרן מספרת שהדברים שעשתה היו מוזרים בעיניי המשפחה ההודית, ואת תגובתם היא מתארת כ"משהו בין הערכה למבוכה". בסך הכל הספיקה ליצור שרשראות, טבעות, תליונים, עגילים "וגם חפץ שאני לא יודעת איך לקרוא לו".
זמן עבודה: קרן מספרת שעבדה במתכונת צפופה ויומיומית. היא הגיעה לפושקר בתקופה שאינה נחשבת לעונת התיירות, ולכן נהנתה משקט ומפוקוס מלא ליצירה.
עם חילופי העונות החלו מגיעים לעיר יותר ויותר תיירים, והתפתחה תופעה בה אנשים עמדו והסתכלו פנימה אל תוך הסדנא בה קרן ישבה ועבדה. "זה היה כאילו משהו לא מסתדר להם בעין, וזה משך תשומת לב" היא מעידה. כאן חלה התפתחות מפתיעה בעלילה: אנשים שצפו בה רצו להתנסות גם הם בצורפות, ולכן החליטה המשפחה לפתוח מעין בית ספר בו אנשים לומדים ועובדים. קרן עזרה בניהול המקום בזמן שהיתה שם, ולדבריה המקום פעיל עד היום - "זה יצר להם ערוץ פרנסה נוסף, שעובד במקביל לחנות ולסדנה".
עוד: קרן מסכמת שעברה "שנה עמוסה ומעניינת, המון דברים קרו בה, והיא עברה מהר מאוד". כל התכשיטים הם יחידים מסוגם ואין שניים זהים. היא מעולם לא מכרה אף אחד מהם, למרות הצעות שקיבלה. "הייתי מאוד קשורה לדברים שיצרתי, והיה לי קשה להיפרד מהם", היא מסבירה. חלקם נתנה במתנה, רובם עדיין אצלה. כיום, היא מספרת, היא אינה מצליחה לשלב את הצורפות בחייה "אין לי את הסטודיו שהייתי רוצה, בו אוכל לשלוח ידיים למתכות ולחימר, סטודיו פתוח שרק צריך צריך לבוא ולעשות". ומה יש בסטודיו החלומות שלה? שולחן צורפים, פרייזר ("כלי שגיליתי שחזרתי לארץ, המחליף את הפצירות הידניות"), כלים שהביאה מהודו, תנור, שולחן חזק וטוב, חימר, אבן ומפסלות, ש"זה הדבר הראשון שעשיתי בידיים".
