למרות שענף המסעדות והברים לא נחשב מתוק במיוחד, אלא דווקא מר ועתיר סיכונים פיננסיים, הרחובות שלנו לא נבהלים. בארבעת החודשים האחרונים הם מתנהלים במין קדחתנות תמוהה, כאילו שהשאלה הבוערת היום היא מה נאכל? לחגיגת הבליסה והסביאה הסוערת אצלנו ממילא, הצטרפו ברבעון האחרון עוד כ-20 מקומות. מדוע כ-? מכיוון שחלק מהמקומות רק התחדשו או החליפו ידיים, אז איך סופרים אותם?
כיאה לשכונה עם עבר מפואר, קודם כל עושים כבוד למיתולוגיה. "אלימלך", מסעדה מהזן האשכנזי, הוקמה ב-1936 והפכה לתחנה קבועה והומה של חובבי גפילטע, כבד קצוץ ובירה.
70 שנה היא החזיקה מעמד, מוסד של ממש, עד שדעכה ונסגרה. המקום עמד ריק מאז הסגירה, וכעת החליט נכדם של המייסדים להשיב עטרה ליושנה והמקום נפתח מחדש.
גם ב"שטייטל" ברחוב העלייה הגישו במשך קרוב לעשרים שנה תפריט "יהודי", כולל חמין בסופי שבוע. גם היא היתה "מוסד" וגם היא דעכה בשנים האחרונות. לפני חודשים אחדים, אחרי ניסיון להשיל את עורה האשכנזי ולהציע מגוון סתמי של מנות שאינן בתחום התמחותה, בישר חלון הראווה:
נמצא מי שתפס את המסירה בשתי ידיים. היום, אחרי שיפוץ נרחב וניקיון יסודי, פועל במקום בר שהשכיל לשמור על השם המיתולוגי עם טוויסט קטן בלבד. מבית בירה ואוכל ל:
את ארומת "מדינת אשכנז" המשתחזרת במפתיע מחזקים, אם כי רק בשמותיהם, שני מקומות קטנים, מזנוניים באופיים:
"לטקס", מזנון מהיר כגדרתו, מציע לביבות מטוגנות, סנדוויצ'ים ומיני סלטים, והוא קם על חורבותיו של מה שפרסם את עצמו כ:
אולי בהשפעת שמו הנוכחי, מצדיעים בעליו החדשים, על קיר הכניסה, לימי תל אביב הקטנה שבהם מישהו ידע מה זה לטקעס:
לא רחוק ממזנון הלביבות, נפתחה גם סנדוויצ'יה עם שם של סבא:
ואת האווירה המזרח-אירופאית משהו משלימים:
ו:
כל אחד מבין מיד שזו חנות תבלינים ברחוב לווינסקי. אבל נחזור ליאשקה:
המזנון הקטנטן קם על חורבותיו של:
ספק גדול אם הצעירים שמנסים להתפרנס כאן ממכירת סנדוויצ'ים, תוך תחלופה בתדירות גבוהה, יודעים את מה שסיפר לי השכן שלהם, הנגר זאב: החדרון הקטן שבו פועל המזנון היה עד לפני כמה שנים כספת של השוק האפור. כשהחליטו להעביר את הכספת למקום אחר, לקח כמעט שבוע להוציא מהחדר את לוחות הפלדה שציפו את הקירות, כהגנה על שקי המזומנים מפני שודדים. שני צעדים משם רק חולמים על שקי מזומנים. בפיצוציית-מכולת, עוד פיצוציית-מכולת, שנפתחה זה עתה, מציעים:
אך בבוטיק הלחם "ברבוסה", שנפתח במרחק שתי אצבעות דרומה על אותו רחוב:
עשרה שקלים לא יספיקו אפילו לחצי כיכר. עבור לחם סלק שילמתי שם ברגע של חולשה 28 שקלים. אבל המקום שמח:
קטן, מעוצב יפה, עם אהילים ראויים לציון:
חצי צעד מהלחם המעוצב, במורד הרחוב, נפתח גם:
קשה לראות. המקום נחבא מתחת לעמודי בניין המגורים, כך שקל יותר להבין מה הוא מציע מהפליירים שהוצמדו למכוניות החונות בסביבה:
ממש מול הסביח הירוק, מעברו של הכביש, במתחם פיבקו ההולך ומתאכלס, השמש קופחת והמקומות החדשים מבקשים צל ומקווים לפרוח. במתחם, המתחזה ליוקרתי, פועלים מקומות בסגנון שלא היה אופייני עד כה לרחובות שלנו. ארבעה מהם כבר פורשים מדי בוקר שולחנות וכסאות על דק העץ המתייבש:
ויש גם גלידריה:
קוראים לה "AL MAKEL" והיא מציעה גלידות שמנת מכל מיני סוגים -- אך לא בגביע, אלא, כשמה, על מקל. הגלידריה (השלישית ברחובות שלנו) זכתה כבר לסיקור תקשורתי נלהב. ספק אם תזכה לו גם המתחרה שלה, גלידריה רביעית, ההולכת ומוקמת בחנות פינתית בקצה השני של השכונה, היכן שעד לא מזמן נמכרו:
מעט מערבה משם, על חורבותיה של ממתקייה שהציעה בין השאר:
נפתחה:
"פתחו לי מול הבית שפודייה מצוינת", כתב היינן והבשלן, אבי פלדשטיין, בדף הפייסבוק שלו ב-8 ביולי. "טרגון, פיתה גריל -- זה שמה. אוכל רחוב ישראלי, גורסת כותרת המשנה. העיקרון נעוץ בטריות המרכיבים ובפיתה המיוחדת. את בחירתך מכינים על פלאנצ'ה ואז אורזים במין פיתה עירקית קטנה, מטוחנת, מוחרפת ומסולטת, מקפלים למשולש ומחזירים לפלאנצ'ה לחריכה אחרונה. דומה לארעס, אבל במקום פיתת אוויר, יש את הבצק הזה שכשהוא מוכן סופית הוא מזכיר פיצה קריספית דקה. מה בפנים? מעורב תל-אביבי, קבב, פרוסות אנטריקוט, מרגז, פרגיות. ולמה טרגון? בגלל שזה התבלין בקבב המיוחד שנטחן במקום".
יחסית למקום של בשר בפיתה, טרגון מאוד מעוצבת:
וממש לא רחוק ממנה נפתחה זה עתה מעוצבת נוספת:
שלט עדיין אין, אך שמו של המקום הוא "קוק-בוק קפה", והוא שייך, כפי שמיהרו לכתוב עליו,
לבעלות מסעדת "אוזריה" הצמודה והמצליחה. קוק-בוק מציעה בשעות היום מיני סנדוויצ'ים ותבשילים משתנים, שנרקחים על פי מתכונים מספרי הבישול הסדורים על מדפים בחלקו הפנימי של המקום.
מי שגורמה-בוקר מהסוג הזה לא מתאים לו, יכול לחכות לצהריים ולקבל בשר בפיתה או בצלחת גם ב:
זו שווארמייה, אך שלא כמקובל אצל אחיותיה, כאן שיפודי הבשר לא ניצבים זקופים מול גוף חימום לוהט, אלא שוכבים קרוב קרוב לגחלים לוחשות. גם כאן השקיעו בעיצוב שונה מהמקובל במזללות מסוג זה:
מפתיעה ונועזת בצבעוניותה החריגה גם:
מסעדת הדגים והערק קמה על חורבות "בנג'מין", שהיה בר-מסעדה של האחים הנחמדים שרון וגולן לב, בניו של כדורגלן העבר, שחקן נבחרת ישראל, אברהם לב. בזמנם, היו מתכנסים כאן המונים בימי ששי בצהריים לקבלת שבת קולנית, אבל בימי השבוע הלך קצת פחות טוב. (לאחד מהאחים היתה גם בורקסייה חמודה ברחוב ויטל, שנסגרה כבר מזמן). "פימפינלה", כמו מקומות חדשים נוספים, זכתה לחיבוק של התקשורת, ונכללה באחרונה בכתבה
שמנסה להסביר מה גורם לאינפלציה של מסעדות דגים בעיר.
בדגים אולי יש אינפלציה, בניוקי אין. שמועות מסקרנות (וגם ידיעה)
מספרות על ניוקי משובח ב:
השופ, שמגדירה עצמה "דוכן", מציעה כמה סוגים של ניוקי מוכנים במקום, ברטבים קבועים ומשתנים, כולל אופציות לטבעונים. והיא קמה על חורבותיו של בית הקפה "סוזוקי פנדה":
אך מי שלא בא לו איטלקי, יכול לעבור לצדה השני של השדרה ולטרוף, ממש ממול, מקסיקני.
"צ'אנגוס" אמנם לא ממש חדשה, כבר כמעט בת שנה, אך בימים אלה הוכתר הבוריטו שלה כטוב בעיר. לא טעמתי. כך או כך, בקרוב תהיה לה שכנה חדשה עם שם קצת פחות סקסי:
המקום הולך ומשתפץ, וכבר מחפש חבר'ה בראש טוב, שזה אומר עובדים צעירים.
ואכן, צריך להיוולד הרבה אחרי 1973, כדי לשמוח להצטרף למשפחה. "הגולדות" גם מכריז על: "מהפכת הנקניק החברתי" -- ומכוון, לפחות בשלט הבד, לטוסט נקניק בעשרה שקלים. אבל טוסט נקניק זה די שנה שעברה. היה אחד כזה בהרצל ונסגר. את מקומו תפסה בקיץ שעבר:
ווייטנאמית צנועה וחמודה, שרק עכשיו נפטרה סוף סוף מקרמיט של הטוסט נקניק. בשל החידוש הנעים היא קנתה את מקומה במהדורת החדשות שלי:
ממש לצדה הולך ומשתפץ כבר כמה חודשים, על חשבונה של חנות הפוטונים המשונה:
מקום חדש נוסף:
אומרים שבית קפה. השיפוץ לא הסתיים, שם עדיין אין, אבל גם כאן כבר:
ואם באמת יהיה בית קפה, הוא כמובן לא יהיה היחיד בשטח. אחרי שהיה סגור למעלה מחודש, שב "הסיטי" לחיים:
וגם הוא לא היחיד. בעמדת הקפה הזול בסניף סופרקופיקס החדש כמעט תמיד יש תור:
ומכיוון שלאלה אחד לא מספיק. תכף יבוא עוד אחד מהזול הזה:
גם את הקיוסק הקטן שהיה מגיש שקשוקה בפיתה וטפסי לוטו:
החליף בית קפה, טורקיזי משהו:
קוראים לו:
ובעליו רועי אכן מאוד ידידותי, גם מוקדם בבוקר:
אם חוצים כאן את הכביש, אפשר להינות ב:
מקום קייצי שרק לפני כמה חודשים עוד היה מחסן גדול של כפכפי ים ברזילאיים:
התנועה לא פוסקת ברחובות שלנו ושיטת המיטה החמה עובדת גם ב:
שתחליף בקרוב את חנות החיות שנסגרה:
וגם היא לא תהיה לבד, כיוון שתכף נפתחת די קרוב אליה:
פיצה "אבא אבן" שעוברת לכאן ממשכנה הקודם בדרך שלמה, שהיה כמעט מול החנות החדשה:
אך טבעי הוא שכל כך הרבה מטבחים, חדשים וישנים, בשטח כל כך מצומצם, מדיפים, במיוחד בימים הלוהטים האלה, ניחוחות לא ממש ערבים ומראות לא הכי מצודדים:
ולגמרי ברור שכבדרך הטבע לא רק חיים ברחובות שלנו, גם מתים:
הפלאפל-שניצל-צ'יפס הלך לעולמו והותיר בחללו תמונה אחת:
תזכורת לעיר שאוכלת (ומאכילה) דברים אחרים לגמרי.
.