בסוף השבוע האחרון הצליח העיתון "ניו יורק טיימס" להדגים, שוב, מהו כוחו של שער מגזין מודפס. שיתוף פעולה עם אמן הרחוב הצרפתי JR הפך את מוסף סוף השבוע של העיתון לאייטם חם, שכנראה כל קהילת המעצבים והעיתונאים בעולם דיברה עליו.
זהו הגיליון השנתי על ניו יורק, והפעם הפרויקט הוא "ניו יורק הולכת" או "ללכת בניו יורק" (Walking New York). איך יוצרים ממנו שער אטרקטיבי? באמצעות התייחסות להולכים הבלתי נראים בכרך הגדול - אוכלוסיית המהגרים החדשים. המסר: מבחינת התושבים הוותיקים של העיר, זאת אוכלוסייה בלתי נראית. נשמע מוכר? הנה קמפיין ה"שקופים" בגרסת המגזין המוערך:
השער של גיליון סוף השבוע האחרון. ״The Walking Man״ / JR For The New York Times Magazine
בחודש שעבר פנו עורכיהמגזין של ניו יורק טיימס ל-JR, מי שצילומי הזירוקס השחורים והעצומים הפכו לסימן ההיכר שלו, כדי לחשוב על פרויקטים משותפים. הוא סיפר להם שהוא עובד זה כשנה על פרויקט בעניין הגירה, וישמח לשתף איתם פעולה. יחד הם חיפשו אנשים שהגיעו לתפוח הגדול לפני פחות משנה, והרשימה הצטמצמה והלכה עד שהתגבשה ל-15 מהגרים מכל קצוות תבל.
JR ביקש לצלם את התושבים החדשים כשהם הולכים ברחבי העיר, בלתי נראים, ולהציב את תצלומי-הענק שלהם בנקודות שונות בניו יורק כדי להפוך אותם לנראים במיוחד. את התצלום של אלייב, מהגר בן 20 מאזרבייג׳אן שקיבל את הוויזה שלו רק בקיץ האחרון, בחר JR המגלומן להדפיס באורך של 45 מטרים (150 רגל). וכך, ב-11 באפריל בשעה 4 לפנות בוקר, התייצב הצלם וצוותו למרגלות בניין Flatiron המפורסם (במפגש הרחובות של ברודוויי, השדרה החמישית ורחוב 23) כדי להדביק על המדרכה שלה 62 רצועות ארוכות שירכיבו את התצלום הענק.
JR והצוות בפעולה / מתוך האינסטגרם של JR
מתכוננים להפקה / מתוך האינסטגרם של JR
JR והצוות בפעולה / מתוך האינסטגרם של JR
התוצאה הסופית בבוקר שאחרי / מתוך האתר של JR
בבוקר, כבכל בוקר, החלו ההמונים לפסוע על גבי המדרכה. הפעם, שלא כבכל בוקר, הם צעדו על אחת מעבודות האמנות הגדולות ביותר שנעשו אי-פעם בניו יורק. פעולה פשוטה שמעבירה מסר צלול על חוסר הנראות של המהגרים החדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בן רגע, הרשתות החברתיות הוצפו בתיעוד מאסיבי של שאר צילומי המהגרים (walkingnewyork#), שהודפסו הפעם בגודלם האמיתי, ופוזרו בפינות שונות בעיר.
אבוקאקאר סידיקי קיסה, בן 25 מגינאה, וצילומו / מתוך האתר של JR
JR החל את דרכו לגמרי במקרה, לפני תשע שנים, כשמצא מצלמה נטושה במטרו של פריז והחל לצלם את תושבי העיר, כשהוא תולה את דיוקנותיהם על גגות העיר. כיום עבודותיו מפוזרות במדינות שונות והוא מציג בגלריות נחשבות כמו Tate הלונדונית, "פאלה דה טוקיו" הפריזאית והמוזיאון לאמנות מודרנית של לוס אנג׳לס. בישראל הוא ביצע שני פרויקטים מתוקשרים ופרובוקטיביים במידה: הראשון היה ב-2007, עם הפרויקט Face 2 Face של דיוקנאות של ישראלים ופלסטינאים מחייכים, זה לצד זה. הפרובוקציה הייתה טמונה במיקום: את פוסטרי הענק תלה JR על גדר ההפרדה ובמקומות שונים ברחבי השטחים, והעולם געש.
FACE 2 FACE 2007 / מהאתר של JR
FACE 2 FACE 2007 / מהאתר של JR
FACE 2 FACE 2007 / מהאתר של JR
FACE 2 FACE 2007 / מהאתר של JR
ארבע שנים מאוחר יותר הגיח לכאן שוב האקטיביסט הצרפתי, והעמיד משאית צילום בקצה שדרות רוטשילד בתל אביב. הימים היו ימי המחאה החברתית, השדרה הייתה עמוסת אוהלי מחאה, והצלם ביקש דיוקנאות של ישראלים כדי לצרפם לפרויקט בינלאומי שלו שנקרא "Inside Out Project". במקביל, הוא העמיד תא צילום תאום ברמאללה. המצולמים הישראלים והפלסטינאים התבקשו לחתום על הצהרת זכויות משותפת, וכל אחד רשאי היה לקבל את תמונתו שלו. באותו חודש ספטמבר צולמו מדי יום אלף איש, תחת הסיסמה ״הזמן הוא עכשיו, יאללה!״ (Time Is Now, Yalla!). עד דצמבר 2012 הודפסו כ-120 אלף דיוקנאות ב-108 מדינות, ששימשו בלא פחות מ-4,000 פרויקטים שונים.
המשאית ברוטשילד, תל אביב / !Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
הצילומים על דודי המים ברמאללה / !Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
משאית מגיעה לירושלים / !Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
!Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
הפוסטרים של JR משתתפים במחאה / !Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
!Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
תא צילום והדפסה ברמאללה / !Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
המשאית בדרכים / !Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
!Time Is Now, Yalla / צילום מתוך האתר של JR
JR מתוך וויקיפדיה
מגזינים רבים, לא רק בניו יורק טיימס, מבינים שכדי לשרוד בעידן הדיגיטלי צריך לחשוב כל הזמן באופן יצירתי. היכולת של כלי התקשורת הזה לשלב בין הפורמט המודפס לפלטפורמות הדיגיטליות שעומדות לרשותו, אולי כבר לא מספיקה כשלעצמה. לכן, הרבה משאבים מופנים למעוז האחרון שטרם נמצא לו תחליף הולם; השער. "ניו יורק טיימס" כיכב כאן בבלוג בסוף 2014, בסקירת השערים הטובים של השנה ברחבי העולם, אבל הפעם נדמה שהוא מסמן צעד אחד נוסף: היכולת להכניס את המרחב העירוני לתוך העמוד המודפס. המגזין מתכתב עם הרחוב, עם עולמם החיצון של קוראיו, שולח אותם להתבונן מחדש במה שמקיף אותם, כמו במעין שעשוע ריאליטי ענק, כשמנהטן היא זירת המשחק.
זו תקשורת חזותית אמיתית. יש כאן חיבור מופלא שמעלה מחשבה על נוכחותם החיונית-עדיין של המגזינים המודפסים. במקביל, העיתון מעניק חוויית משתמש חדשה בעולם שצריך להמציא את עצמו כל הזמן מחדש.
