צורת מגן דוד, צבע אחד מובהק, ומלה אחת: “יהודי”. אלה שלושת המרכיבים, כה מדוייקים ופשוטים, שיצרו את מה שהפך עם השנים לאייקון של השואה. בדיקה באוסף החפצים של מוזיאון ״יד ושם״ מעלה תמונה מורכבת יותר; אותו טלאי צהוב שנועד לזהות, לבדל ולבודד את היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה - לא תמיד היה צהוב, לעיתים חסר כיתוב. מתברר שבין קהילות אירופה השתנו הפרטים. הנה גלגוליו השונים של הסמל הטרגי:
בקיץ האחרון, כשב''זארה'' השיקו חולצת פסים שעליה מגן דוד צהוב, העולם געש. באותו רגע הבנתי שלטלאי הצהוב יש כבר תפקיד של ״לוגו״ - סמל פשוט, קליט, זכיר, כזה שמספר את הסיפור באופן התמציתי והמדוייק ביותר. הצורה, הצבע והמיקום מרכיבים יחד סיפור אחד פשוט, ומקבעים בתודעה הציבורית את טלאי הבגד כסמל, כלוגו הבלתי רשמי של שואת העם היהודי. מבט בכרזות שעוצבו לימי שואה, בעיצוב במות הטקסים ובשקופיות של מהדורות החדשות מוכיח את חוזקו.
אבל הסיפור של הצבע הצהוב כסממן שמבדיל קהילה אחת מאחרת התחיל כבר לפני מאות שנים. ישנן עדויות שכבר בימי הביניים היו נסיונות של השליטים לסמן בצבע קהילות שונות. את היהודים בצהוב, את הנוצרים בכחול, ואת המוסלמים בשחור:
בשנת 1215, בסיום ועידת לטראנו הרביעית שהתקיימה בעקבות מסעות הצלב, קבע האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שהיהודים ילבשו סימן היכר. לסימון ניתנה בכל מדינה פרשנות שונה: באנגליה חייב המלך אדוארד הראשון את היהודים בנשיאת סמל בצורת לוחות הברית. ״כל יהודי, לאחר שהוא בן שבע שנים, ילבש סימן היכר בבגד החיצוני שלו, בצורה של שני לוחות צמודים מלבד צהוב, באורך שישה סנטימטרים וברוחב של שלושה סנטימטרים״, קבע בשנת 1274. בגרמניה ובאוסטריה, בנוסף לענידת טלאי צהוב, חייבו את היהודים בלבישת כובעים מחודדים בצבע צהוב, שנקראו "Judenhutes”. המלך לואי ה-9 הצרפתי, שהיה נוצרי אדוק, חייב בהדבקת טבעת צהובה (״טבעת היהודים״) על הבגד.
אז המפלגה הנאצית לא המציאה דבר, אך בהחלט שיכללה את העניין. המונח "טלאי צהוב" הופיע לראשונה במאמר שפירסם ב-4 באפריל 1933 ב-Rundschau Jüdische רוברט ולטש: "שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב", כתב. כשעדיין לא ניתן תיאור חזותי של הסממן היהודי, ייחס ולטש וקישר את הביטוי לאותם סממנים היסטוריים. בספטמבר 1939 הציאו הרשויות הצבאיות והאזרחיות בפולין את הצווים הראשונים שהורו לסמן חנויות של יהודים ולענוד אות מזהה על הבגד. ״יש להורות על כך שהיהודים יהיו מסומנים תמיד בכוכב משושה צהוב נראה לעין, בגודל מינימלי של 10 ס״מ, על החזה בצד שמאל ובאמצע הגב״, ציווה נציב ברייך אוסטלנד (הממשל האזרחי הנאצי במזרח אירופה) ב-1941. היודנרט פירסם: ״החל ביום ה-10 ביולי 1941 בבוקר יהיו כל הגברים, הנשים והילדים מבני 14 ומעלה חייבים לענוד על זרועם הימנית סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, רוחבו של הסרט 12 ס״מ, עובי הקו הכחול של המגן דוד לפחות סנטימטר אחד״, אך במהרה החליף הטלאי הצהוב על דש הבגד את סרטי הזרוע.
האוסף ב״יד ושם״ מכיל מגוון לא מבוטל של טלאים מהקהילות היהודיות השונות באירופה, שנאלצו להמציא לעצמן את הסימן המבדל. באוסף טלאים, סרטי זרוע וכפתורים בצבעי צהוב, לבן, שחור וכחול, חלקם נרקמו על חומרים שונים בטקסטורות מגוונות, מדי פעם מופיעה המלה ״יהודי״ בשפה המקומית, בגופנים מסגנונות טיפוגרפיים שונים: גותים סריפים, דמויי כתב יד או סנס-סריפים חלקים, כשמעל הכל מוטבע מגן דוד. אנחנו מביאים כאן גרסאות שונות לטלאי היהודי.
בלגיה:
בולגריה:
קרואטיה:
צרפת:
גרמניה:
יוון:
הונגריה:
הולנד:
פולין:
רומניה:
סרביה:
סלובקיה:
יוגוסלביה
תוניסיה: