אמיר רווה (נגריא), הוא ללא ספק אחד מעמודי התווך שלי ב-upcyclish, אך טרם יצא לי לספר עליו כאן ב-Xnet. רווה יוצר רהיטים מחתיכות של רהיטים ישנים שהוא אוסף ברחוב, ותערוכה שהוא פותח השבוע בלוס אנג'לס תחת השם all/most סיפקה לי תירוץ טוב לכתוב עליו דווקא עכשיו. מדובר בשיתוף פעולה עם הרקדנית והכוריאוגרפית דניאל אגמי, שיצירתה ''Queen George'' (של קבוצתAte9 Dance) נחשבת לאחד המופעים החמים בסצנת התרבות ב-.L.A. רהיטיו של רווה ישמשו כתפאורה למופע, יוצגו על הבמה וגם ב-Think Tank Gallery- ואחרי ההופעות יועמדו למכירה פומבית.

הנה הצצה למופע שיועלה מחרתיים (יום רביעי):

הנה, בפשטות, ''MIRROR'' - אחד הרהיטים שמשתתפים במופע ויוצגו בגלריה:

Mirror_s

Mirror-(2)_s

''Mirror'', מלפנים ומאחור. צילומים: אורי שדה

אספני רחוב רציניים מזהים רהיט ישן ממרחקים, ממש כמו שתל-אביבי טוב מזהה חניה מהקצה השני של הרחוב. אחרי שנתיים של אסיף עירוני פיתחתי מיומנות בנושא. הרי בכל זאת צריך לשמור על מידה של איפוק בבית, לא לעבור את הגבול הדק שבין דירה אקלקטית לבין דירה שהיא מחסן. לכן, עם הזמן ומכיוון שדירתנו התמלאה, התחלתי לברור את רהיטי הרחוב שאני מעלה. אך בכל פעם שאני משאירה מאחור איזו שידת נצרים יתומה או כיסא נכה, במיוחד בימים גשומים, לבי מתעצב. על מה? אני תוהה בכל פעם שזה קורה. כנראה על חיים שהסתיימו, על עבר מפואר שוויתרו עליו, על הקלות שבה אנו עוברים הלאה.

כשהגעתי לסטודיו של רווה פגשתי את כל אותם חלקי רהיטים שבורים, נכים ופצועים, והיה בהם כל כך הרבה רגש:

upcyclish_nagarya_8

בסדנא של אמיר רווה: ברוך מרפא רהיטים ישנים. צילום: מיכל ויטל אשרת

upcyclish_nagarya_9

חלון ישן עם "זכוכית סבתא", משענת שהבד מתפורר ממנה ורגלי עץ בתפזורת, מעשה ידי אומן. כל כך הרבה חיים, עושר ואסטתיקה. בשאריות הריהוט הללו עדיין ספוגים חיים של אנשים - אהבות, אכזבות, חלומות והצלחות. אלה הם חומרי הגלם שמהם עשויים הרהיטים של רווה.

upcyclish_nagarya_11

זכוכית סבתא בצבעים וטקסטורות שונות, בדלת הכניסה ל"שניים נגרים"

upcyclish_nagarya_4 upcyclish_nagarya_6 upcyclish_nagarya_1

רווה אינו מקדש אג'נדה סביבתית מסוימת או מקיימת, והחיבור לישן מגיע אצלו מהאהבה לאסתטיקה הישנה. "יש דברים שאני רואה ברחוב וחייב לקחת", הוא מספר. "גם אם אני לא יודע מה לעשות איתם. לעיתים יש לי רעיון ולעיתים הם מחכים שנים, עד שמתחברים למשהו אחר שמצאתי". עם הזמן הוא נהפך לבררן באיסוף, בוחר בדקדקנות, על פי האופי שאותו קיבלו עם השנים, כך שגם אם יהפכו למשהו אחר עדיין יהיה בהם רובד רגשי נוסף. היטיבה לתאר זאת עדי חסיד במילים שכתבה על התערוכה: "חמלה היא אכזרית לפעמים, היא רואה הכל. אמיר רווה מפרק רהיטים ישנים ומשומשים ומרכיבם מחדש ביד מיומנת, ועם הרבה חמלה. הוא מפריז, נוטע בהם הגזמות המדגישות פגמים וצלקות, תולדות חיים".

>> כך נראית דירתו הפרטית ביפו

Zigler-(1)s

''Zigler'' - מאחור

Zigler-(2)s

ומלפנים. החל את דרכו בקורס נגרים של משרד העבודה

הוא החל את דרכו בקורס נגרות של משרד העבודה. מיד לאחר מכן פנה ללימודי המשך בבצלאל, אך לא סיים אותם. הוא מתאר את היום בו עזב את המוסד בתור היום המאושר בחייו. מה קרה שם? משהו בשילוב בין השיעורים, האווירה הלחוצה וגילו הצעיר, הוא משיב, לא איפשר לו דרור יצירתי, אלא עשה בדיוק את ההיפך. הדרך שלו אישית מאוד, והוא פילס אותה במשך שני עשורים.

בתחילה עבד כשכיר בסטודיו לברזל של רונן בבלי (לימים ''סטודיו מג'נטה'') ולאחר מכן עבד כמה שנים בנגרייה. היום, לצד הפעילות האמנותית שלו ב"נגריא" הוא שותף עם ערן פלד ב''שניים נגרים", ועובדים עם מעצבי פנים.

Train-(1)s

''Train''

הוא זוכר שבתיכון אהב רישום, בעיקר בזכות המורה יורם רוזוב, ש"לימד אותי עקרונות מנחים ברישום, שנכונים לגבי כל יצירה". בסוכות האחרון, בעודו עובד על פרויקט all/most, נוכח לדעת שאותם עקרונות רלוונטיים גם לעבודותיו היום, בתלת ממד.

The-Red-Bench_s

''The red bench''. צילום: גלית דויטש

little-brother_s

''Little brother''

אסיים בעוד ציטוט מהטקסט של חסיד על התערוכה: "גם הפעם (במופע המחול), וכמו בחיים, הריהוט הוא תפאורת חיינו, המשיבה פתאום מבט ושואלת, "אני כיסא או היסטוריה?"

על עוד יוצרים המשלבים חומר גלם זמין ביצירת הרהיטים מוזמנים לכאן ולכאן.