מה לא אמרו עליהם? שהם מטורפים, שהם אגואיסטים, שיעשו הכל כדי להישאר במדינת תל אביב, שהם "לא מסוגלים לוותר על המגניבות" גם בשם איכות חיים ועל חשבון הילדים שלהם. והם, מה בסך הכל עשו? החליטו להישאר לגור בדירה שלהם בתל אביב, שגודלה 75 מטרים רבועים, עם שלושת ילדיהם, בני 13, 9 ו-6. שיהיה ברור - אין לי מושג במי מדובר, וגם את המעצבת איני מכירה, אבל הכתבה על הדירה המשפחתית הקטנה שעברה שיפוץ לא גדול עוררה סערה בקרב הקוראים.
בגדול? לא עסקכם. זו התשובה לכל המתלוננים, התוהים, השואלים והנוזפים בתגובות לכתבה ההיא. אנשים בוגרים לקחו החלטה – עם או בלי לשאול את הילדים. אבל זו הזדמנות טובה לפתוח כמה נושאים לבדיקה, ובהם השאלה שמטרידה את המגיבים כולם: מהי בעצם איכות חיים?
מתגובות רבות עולה שאיכות חיים = מרחב. וריבוי אסלות.
לאלו שלא מכירים אציג את עצמי, ו"מי מינה אותי" לדון בסוגיות האלו: אני נשואה ואם לשני ילדים, בן 12 ובת 10, שחולקים חדר מאז שנולדו (ירחם השם!), על פי בחירתם. עד לפני שנתיים גרתי בשכונת בזל בתל אביב, בדירת 89 מ"ר + 12 מ"ר מרפסת נהדרת מעל גינה (ואסלה אחת). לפני שנתיים עברנו לבית שכור גדול של שישה חדרים (כ-240 מ"ר) בכרמי יוסף, על חצר עוצרת נשימה של 2 דונם (עם שלוש אסלות, כולן בתוך חדרי רחצה).
הבה נתחיל מאקסיומה שאני מקווה שעליה לא יתווכחו איתי הקוראים: בתל אביב מרחב הוא יקר יותר, ולכן אם רצונכם לגור בעיר ואין הפרוטה, או מיליוני הפרוטות, מצויות בכיסכם – תיאלצו להסתפק בפחות מטראז' לנפש.
חדר ילדות קטן שעיצבתי בדירה של 87 מ"ר בעיר. היום חולקות אותו שתיים. צילום: גלית דויטש
כמה מספיק לכם? זו כבר החלטה אישית, שתלויה בהמון משתנים (למשל, מה אני מקבלת בתמורה כשאני חיה בעיר כמו תל אביב. לזה נגיע בפוסט הבא). דירה של 75 מטרים רבועים עבור חמש נפשות נשמעת גם לי קטנה ומאתגרת, אבל הי – אלו לא החיים שלי. על פי תיאור תכנון השיפוץ, בדירה האמורה נעשתה חשיבה של ממש על השאלה כמה מ"ר מקבלת כל נפש שחיה בבית.
וכמובן, צודקים הטוקבקיסטים שטוענים שפעם היה יותר צפוף. מצוקת הדיור היא נושא בוער, אבל מי שכבר משיג דיור – רווח לו. ברשותכם – קצת מספרים: ב-1950 הדירה הישראלית הממוצעת היתה בת 32 מ"ר, ומאז הבית הישראלי לא הפסיק לגדול. בשנת 1955 עלה השטח ל-56 מ"ר, בשנות ה-70 המטראז' טיפס לכ-90 מ"ר וב-1995 הוא נסק ל-136 מ"ר. בעשור האחרון הבתים התנפחו עוד יותר: בשנת 2005 הגענו ל- 156 מ"ר, ונתוני משרד הבינוי והשיכון האחרונים מעידים כי ב-2012 גודלה הממוצע של דירה בישראל היה 176 מ"ר.
אם נחלק את המרחב הזה למספר הממוצע של נפשות למשפחה, 3.36, הרי שלנפש ממוצעת בבית ממוצע יש בערך 53 מ"ר. וואו. אולי באמת כל הממוצעים הזדעזעו מהנתון של 15 מ"ר לנפש באותה דירה של נהנתנים אגואיסטים בצפון הישן.
ואם פעם גדלנו כמה ילדים בחדר, עם חדר רחצה אחד בדירה ושירותים (או מקסימום עוד שירותי אורחים), הרי שבדירות קבלן של ימינו יש לכל ילד חדר, והקבלנים בונים כאילו לכולם יש שלושה ילדים. בדירה כזו תמצאו גם שירותי אורחים, חדר רחצה לילדים, חדר רחצה (לעתים קטן עד אימה) להורים ולפעמים גם חדר ארונות. ראיתי תוכניות של דירות קבלן בכל הארץ וכולן כמעט זהות. הסטנדרט עלה גם מבחינת כמות האסלות לנפש.
שתי ילדות בחדר אחד, בדירה עירונית אחרת. צילום: גלית דויטש
מרבית המגיבים לכתבה נחרדו מהעובדה שהילדים חולקים חדר שינה. ולא סתם ילדים, אלא שלושה: הבכור בקצה החדר, שנסגר עם קיר "אקורדיון" שהכין נגר, ושני הקטנים במיטת קומותיים. גודל החדר 20 מ"ר וכך, כשהאח הגדול לא נמצא, הקטנים מקבלים חדר מרווח מאד. האח הגדול, כך נראה, זוכה לפרטיות בעזרת המחיצה. ועדיין – אנשים הגיבו כאילו מדובר כאן בהתעללות.
בפגישת עיצוב שקיימתי עם זוג מבוגר התברר שהם ישנים בחדרי שינה נפרדים. האשה אמרה לי "תמיד חשבתי שזה לא הוגן – למה ילדים זוכים לישון לבד בחדר, ודווקא כשאתה גדול אתה חייב לחלוק חדר ומיטה?". עניתי לה שאני מרגישה בדיוק להיפך: איזה מסכנים הילדים שצריכים לישון לבד. שנים לא ישנתי לבד.
הילדים שלי עדיין חולקים חדר. בן ובת, כתות ו' ו-ד', הפרש של שנתיים. הם מכירים את חייהם רק כך, מעולם לא נרדמו בחדר שאין בו איש מלבדם. האמת? זה נראה לי מאוד הגיוני וכיף. החלטתי שהשינוי יגיע מהם כשהזמן יתאים, ואכן לאחרונה הם מתחילים לחשוב על הפרדת חדרים ולדון בה.
כמובן שחדר משלך יכול להיות כיף גדול. אבל אם יש בבית עוד מרחב לשהות בו, אפשר ללמוד להתחלק בחלל: הרי רובינו שואפים, בסופו של דבר, לחלוק את החיים עם עוד אדם. אז למה לא להתחיל מילדות? האם כל כך קשה להחליט שכאשר אחד מארח השנייה משחקת בסלון? או בחוץ? ומי בכלל מכין שיעורים על השולחן בחדר שלו? (אחת התגובות קבלה על כך שהאח הגדול יפריע לקטנים להכין שיעורי בית, ולהיפך).
זה בשביל הילדים
הצחיק אותי שהאשימו את ההורים שהחליטו להשאיר את הילדים שלהם בעיר כדי להיות מגניבים. קודם כל – מגיע גיל שבו גם הילדים רוצים להיות מגניבים. אז אם כבר סיבות שטחיות – דווקא זה יכול לעבוד טוב בשביל הדור הצעיר.
מבחינת סוגי יישובים, אני מחלקת את הארץ ל-3. יש את ה-עיר: תל אביב, שמציעה ערבוב של אזורי מגורים עם אזורי מסחר, פנאי ותרבות, חיי רחוב שוקקים ומגוון אנושי מכל מעמד, לאום ומין. בעוד שבתל אביב נמצא משפחה של 5 נפשות חיה בדירה קטנה, בערים אחרות יהיו אלו בדרך כלל משפחות מעוטות יכולת שחיות ברחובותיה הראשיים של העיר, ולא בשכונות.
אחרי תל אביב נמצאות ערי הפריפריה, שם יש רחובות ראשיים של מרכזי העיר הישנים, ושכונות חדשות עם דירות קבלן לרוב: ערים שהן בעצם פרוורים. החיים בהן מתרכזים בשכונות מגורים והמסחר מתרחש בנפרד, במרכזי קניות. וישנם כל היישובים הקטנים והמרוחקים יותר – מושבים, קיבוצים וישובים קהילתיים. לחלקם יש מרכז מסחרי קטן ולחלקם אין.
חדר ילדים בגבעתיים. צילום: שי אפשטיין
באמת שאי אפשר להגיד איפה ואיך טוב יותר לילדים. מבחינת שיעבוד ההורים – לדעתי ילדים בפריפריה זוכים לעצמאות בגילאים צעירים יותר (להסתובב ברחובות הולנדיים או בשטחים פתוחים, בלי מכוניות ועם יותר ילדים בני גילם), אבל כשמגיעים לגיל העשרה ורוצים קצת אקשן – הם תלויים בהסעות של ההורים. בעיר, לעומת זאת, אולי לא תיתן לילדים שלך להסתובב לבד אחר הצהריים בגיל שבע או תשע, אבל הם יוכלו לעלות על קו חמש ולצאת בגיל 15 גם בלי הטרמפ שלך.
מה שיש לילדים שגדלים בעיר, אפילו "דחוסים" יחד בדירה קטנה ובחדר משותף, הוא מבחר. כאן יש הבדל גדול בין יישובים קטנים (כמו זה שאני גרה בו) לבין ערי פרוור, שבהן יש יותר משפחות, ועדיין. אולי הילד בפריפריה זוכה בחדר משלו, אבל יש לו פחות מבחר מהכל: חברים, חוגים, רופאי ילדים, תנועות נוער, בתי ספר, חנויות, מאכלים ובילויים. כשאתם גרים במקום מרוחק וקטן יש לכם חצר גדולה ומזווה גדול, אבל חמישה ילדים מהיישוב בשכבה של הילדים בבית הספר ונסיעה של חצי שעה באוטו למרפאה. הנסיעות האלו הן גם הזמן שלכם. אז בואו דברו איתי שוב על הקרבה. אני ביליתי את שנות התיכון שלי בסינמטק תל אביב ובקולנוע פריז, בין גלריות, תערוכות והצגות. הילדים שלי יודעים לזהות פרחים, צמחים וגידולים חקלאיים, נושמים אוויר נקי יותר וחווים את היופי הנשגב והשקט של הטבע (ואני ממש מתכוונת לזה) אבל יכולים רק לחלום על עשירית מהשפע התרבותי שהעיר סיפקה לי.
מצד שני, המבחר הזה לא תמיד טוב. כשהבת שלי היתה בערך בת שלוש, בכל פעם שהיינו יורדים לגינה ועוברים על פני הקיוסק הפינתי היא היתה מתחילה לבקש "לקנות משהו". לעיתים זה הפך לנדנוד שהיה מוציא אותנו מכלינו ממש. כי היא לא ביקשה לאכול משהו, אלא לקנות משהו. לדעתי אז החלו התהיות שלנו לגבי גידול ילדים בעיר. שנינו אמנם גדלנו בערים, אבל הוא גדל על יער ירושלים ואני על ה"וואדי" של גבעתיים, ובילינו את אחר הצהריימים שלנו בטבע, בחבורות או עם הכלב, בלי חנויות מתחת לבית. ילדים שגדלים במרכז העיר חשופים לקניות ולפיתויי צרכנות כל הזמן.
ממה שאני שומעת ורואה מסביב – גם ילדים שגדלים בפרוורים לומדים את המשוואה בילוי=קניות, כשמקום הבילוי המועדף עליהם הוא הקניון, שאליו גם יוצאים לראות סרטים או לאכול. ילדים שגדלים ביישובים כפריים חשופים לזה פחות לטעמי: מותגים, קניות, צרכנות באופן כללי. בעיני זה מוצא חן.
אז אין לי תשובה חד משמעית. אני באמת מאמינה שכל אחד יכול להתפתח בצורה מיטבית ביותר ממקום אחד. אבל נחמד לי לבחון את השאלות האלו, כי גם ככה אני עסוקה בהן כל הזמן.
בשבוע הבא: מה באמת יותר ירוק וחסכוני – כפר או עיר?
**נתונים באדיבות פרופ' נעמי כרמון, משרד הבינוי והשיכון, ומתוך אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ותודה רבה לנעמה ריבה על העזרה בהכנת הפוסט.
