הבתים הבלתי מוכרים: הבנייה הלא חוקית בנגב יוצרת אדריכלות ירוקה

במקום בו לרחובות אין שם, מדרכות וכבישים. כתם חברתי מכוער וממאיר, שדבק בנו ומאיים על כולנו (צילום: אבי פז)

אפשר, אם רוצים, להבחין ביישוב בקלות. צריך רק עיניים עצומות לרווחה, כשעוברים בכביש 25 המחבר בין באר שבע לדימונה. העניין הוא שאנחנו לא רוצים. נמנעים. גדר טובה אולי עושה שכנים טובים. חומה בצורה של טינה וחשדנות, של איבה ופחד - פשוט מעלימה ומבטלת אותם. לכאורה.

להתעלם מהפיל שבחדר, כי הוא גמל

הפזורה הבדואית, שמונה על פי הערכות שונות מאות ריכוזי התיישבות בלתי חוקיים המאכלסים כ-90 אלף אזרחים (כמחצית מהבדואים בנגב), בתנאים של מדינת עולם שלישי ובהעדר תשתיות בסיסיות, היא כתם חברתי מכוער וממאיר, שדבק בנו ומאיים על כולנו. אי אפשר להסיר אותו, לא ניתן לכבס אותו. כדי לחיות איתו, אנחנו מנסים להכחיש אותו. להתעלם מהפיל שבחדר, כי הוא בכלל גמל.
בינתיים, לנוכח שיעור הריבוי הגבוה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב, זה עובד נפלא, בהנחה שאתה בת יענה: ב-1951 מנו הבדואים בנגב 12,000 נפשות; ב-2008 מנו כ-180,000. ב-2020 הם עתידים למנות 400,000 איש. מדובר בשיעור הגידול הטבעי הגבוה בעולם - כ-5.5 אחוזים בשנה. מבחינה חשבונאית, מדובר בהכפלת אוכלוסייה כל 12-15 שנה. מבחינת רשויות התכנון, מדובר בערכים שלא ניתן להציב באף נוסחה מוכרת.

הודו זה כאן. כ-90 אלף אזרחים בתנאים של מדינת עולם שלישי ובהעדר תשתיות בסיסיות (צילום: אבי פז)

מגרון חלקלק

בכפר אירעו בעבר מקרים של הריסות בתים עקב בנייה בלתי חוקית. לטענת ארגון "רגבים", היישוב הוקם בתחילת שנות ה-80 על ידי משפחת אבו קוידר הפלסטינית, שמקורה בעזה, על אדמה שבעליה החוקיים הוא יהודי יליד פרס, שרכש אותה ב-1935. ב-2010 פנה הארגון לשר הפנים ולגורמי אכיפת החוק בדרום בדרישה להורות על הריסת מאות מבנים, שלטענתם נבנו על אדמות פרטיות שנגזלו. בפנייתם, צוינה פסיקת שופטי בג"ץ בעניין מגרון, שבה נקבע כי על המדינה לפעול בנחישות לאכיפת החוק בעיקר כשהדבר פוגע בזכויות הקניין. ב- 2012 פנה הארגון לבית המשפט בדרישה להריסת כל מבני הכפר, בטענה שנבנו על אדמות פרטיות. נכון להיום, הכפר עדיין כאן. חיים בו כ-7,000 תושבים, כ-4,000 מהם ממשפחת אבו קוידר. האחרים הם ממשפחות אל-אעסם, אל-ראפאייעה ואבו מאדי.

שואבי מים. גדר טובה אולי עושה שכנים טובים. חומה בצורה של טינה וחשדנות מבטלת אותם. לכאורה (צילום: אבי פז)

שיג ושיח

וואג'י אבו קוידר יוצא לקראתנו בחיוך גדול, מקבל אותנו בברכה ומלווה אותנו לשיג, שבמסורת הבדואית הוא החלק באוהל שמיועד לאירוח. היום, כשכבר לא גרים באוהלים, מדובר במבנה נפרד שמשמש בדרך כלל כמה בתי-אב השייכים לאותה משפחה. מה שלא השתנה, זה היותו מתחם המיועד לגברים בלבד. על פי המנהג הישן, ההגעה של האורחים לאוהל נעשית מכיוון צפון, והיא מלווה בהקמת רעש כלשהו שמודיע על בואך הצפוי. אז יש להמתין בסבלנות שהמארח יצא לקראתך, כאשר בינתיים הוא מוודא שהנשים יעברו לחלק באוהל שבו לא ישזפו אותן עיני זרים. היום זה הרבה יותר פשוט. מגיעים כשמגיעים, רק מתקשרים קודם לנייד. בעניין הנשים – המסורת נשמרת בקפדנות: זר לא יחזה בהן, והן ספונות בבתים עד לעזיבת האורחים את המקום.

בגובה העיניים של יושבי המדבר, בני הקאסטה שאפילו נתוני העוני לא באמת סופרים. משמאל: וואג'י (צילום: אבי פז)

"כולם פה משפחה", אומר וואג'י. "הכי רחוק, זה בן דוד". כעשרים גברים בגילאים שונים, שעונים על כריות רכות שמונחות על מחצלות צבעוניות דקות, המקיפות משטח בטון מלבני, במעין מרפסת מקורה. בקיץ, שזה רוב הזמן, יושבים כאן. בחורף מתכנסים בחדר הסמוך, שיכול להכיל כחמישים איש. אחרי ברכות שלום ולחיצת יד עם כל הציבור, אנחנו מוזמנים להשתרע בנוחות. עוד לפני שמתחילים לדבר, מגישים הנערים תה מתוק וחם וקפה מר וטעים, שנמזגים מקומקומי נחושת, המונחים על משטח פח ועליו גחלים לוחשות.

זה עניין של דקות עד שהמבוכה פגה והשיחה קולחת. וואג'י הוא הדובר וראש הטקס. הוא עובד מדינה: מנהל המתנ"ס בערערה. העברית בפיו צחה והוא מזמין אותנו לשאול כל מה שאנחנו רוצים לדעת.
ממה מתפרנסים האנשים שחיים כאן? אנחנו שואלים בזהירות. בדימוי הנפוץ, שלא לומר הנפיץ, הבדואים בפזורה הם בעיני רבים מתושבי האזור, בהכללה א-פריורית, פורעי חוק וליסטים, שחיים על קצבאות מדינה וגונבים את השאר. המציאות, כמו תמיד, הרבה יותר מורכבת. "כמעט כולם עוסקים כאן בעבודות פיתוח", אומר וואג'י."עבודות עפר, תשתיות וכדומה. למעשה, אין כאן אבטלה. רוב תושבי הכפר עובדים למחייתם".

במקום שבו אין שצ"פים מטופחים עם מתקני משחקים ופינות מרגוע, משק החי משמש למטרות פנאי ושעשוע (צילום: אבי פז)

איך בעצם בונים כאן? איך מתכננים? "הריבוי הטבעי אצלנו הוא על-טבעי", אומר וואג'י בחיוך. "כשצריך לבנות, אז יושבים ומדברים, מאתרים מיקום מתאים, בדרך כלל סמוך לבני משפחה אחרים, ומתארגנים". הידע המקצועי של רוב תושבי המקום והנסיבות ההזויות הופכים כל פרויקט כזה למהיר ועצבני. וזול מאוד. מרגע שהוחלט על בנייה, כולם נרתמים. אין עלות עבודה, אין אגרות פיתוח ואין ועדה מקומית לתכנון ובנייה. רק עלות החומרים.

משימה כזו מושלמת בתוך ימים ספורים. משך הזמן הוא גורם מהותי לסיכויים לסיים את הבנייה. רצפת בטון, קירות בלוקים וגג בבניה קלה. עלות של בית קטן נעה בסביבות 30-50 אלף שקלים, עם כוכבית קטנה אך משמעותית: אפשרות שהבית ייהרס על פי חוק. אז מה עושים? "מסתכנים, לוקחים צ'אנס", אומר וואג'י. "פשוט, אין ברירה".
את המסגד החדש הם הקימו בתוך ארבעה ימים. ביום החמישי כבר קיבלו צו הריסה.
כשגורמי אכיפת החוק באים להרוס מבנים לא חוקיים, הם באים בכוח גדול. התושבים מספרים שהם תמיד מגלים התנגדות, אבל יודעים שאין הרבה מה לעשות. כשהחוק כבר מגיע לכפר, הוא נוכח במלוא העוצמה.

מי הקולחים של המטבחים וחדרי הרחצה מנוקזים היישר לרחוב, וזורמים לשלוליות גדולות במקומות הנמוכים (צילום: אבי פז)

חיבור המים של הכפר נעשה מצינור ראשי סמוך לכביש, שממנו מוליכים אותם בצינורות חשופים לבתים. באין רשת ביוב, הם חופרים בורות ספיגה, שאותם מרוקנים כשצריך. מי הקולחים של המטבחים וחדרי הרחצה מנוקזים היישר לרחוב, וזורמים לשלוליות גדולות במקומות הנמוכים.

שמיים כחולים, חשמל ירוק

בעוד שרחובות הכפר מיישרים קו עם העלובות שבפאבלות של ריו, הבית של וואג'י הוא בית קרקע ישראלי טיפוסי. בכפר הוא נחשב לבית מידות. "זה מה שנקרא אצלנו סטנדרט היי קלאס", הוא מסביר.

הכניסה לחדר הרחצה בבית של וואג'י. בית קרקע ישראלי טיפוסי (צילום: אבי פז)

מעטים, אם בכלל, נהנים שם מתנאי מגורים כמו של וואג'י. מטבח מואר, פתוח ורחב ידיים, מקרר מכוסה במגנטים, תקרה מחופה בעץ, סלון שקירותיו משוחים בגימור נצנצים, חדרי ילדים מרוהטים ומאובזרים לעילא, מזגנים ברוב חלקי הבית, יחידת הורים וחדר רחצה מרווח.

קונה שם סולת. ובלוני גז

בדרך למכולת, קשה שלא להבחין בדגלים של מעצמות כדורגל עולמיות שמתנוססים על רבים מהבתים, לצד צלחות לקליטת שידורי לוויין. "זה נשאר מהמונדיאל", אומר וואג'י, שמספר שהם נהנים מהשפע שמציעה הטלויזיה הרב-ערוצית. לאינטרנט הם מחוברים באמצעות מודמים סלולריים.

החנווני הולך יחף. היצע מוצרים מוגבל ומפתיע בהרכבו (צילום: אבי פז)

המכולת היא מקום מפגש והתגודדות. במבואה המוצלת משחקים כמה מאנשי הכפר קלפים, כשאנחנו באים לבקר בצהרי יום שבת. בחדר האפלולי של הצרכניה אפשר להתרשם מהיצע המצרכים המוגבל למדי והמפתיע בהרכבו. במקרר הקטן יש מעט שקיות חלב טרי, וגם לא תמיד. את רוב המקום תופסות המון פחיות של משקאות אנרגיה לסוגיהם. ויש גם בלוני גז, שימורים, בקבוקי שמן ומוצרים יבשים.

רילוקיישן עכשיו

מה יהיה בעוד שנה? בעוד עשור? לאן הדברים הולכים? וואג'י לא יודע. כרגע, אין פתרון. הוא וכל בני המשפחה שלו מוכנים לעזוב, עכשיו, ולעבור למקום אחר, לישוב מוכר, עם תשתיות ושירותים. "למעשה", הוא אומר, "כבר הגענו להבנה עם המדינה בעניין המעבר שלנו מפה. באופן כללי, ההסכם דיבר על מעבר מסודר לקרקע בשטח העירוני של רהט". הבעיה שזו הבטחה שהמדינה לא יכולה לעמוד מאחוריה. ברהט אין שטחים פנויים, ואם כבר יתפנו - רוצים לתת אותם לבני המקום. חוץ מזה, משפחה המונה 4,000 איש היא חתיכת אלקטורט, שבכוחו לשנות את המרקם הפוליטי בעיר הבדואית הראשונה, וזה דבר שברהט יעשו הכל כדי להימנע ממנו.

הדרכים הידועות

אנחנו עוזבים את אבו קוידר ושמים פעמינו לכיוון ערד, לבקר את חג' איברהים אל עטראש, שעורך חפלה לרגל הולדת ילדו ה-32. הדרך אל חג' איברהים עוברת בדרכי עפר משובשות, שנכבשו לאורך קילומטרים רבים בעומק השטח, הרחק מהכביש הראשי. על פי השמועה, הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, בראשות השייח' ראאד סלאח, תמך כספית בהתקנת דרכי העפר הללו. ומי תומך כלכלית בפלג הצפוני? כנראה שלא משרד התחבורה. בכל מקרה, היה משעשע וביזארי להגיע להסתעפות דרכי עפר ולפגוש תמרור תקני, שנויד לכאן מאי שם.

נייקי פאנטה. חג' איברהים אל-עטראש עם אחד מ-32 ילדיו (צילום: אבי פז)

חג' איברהים אל-עטראש מקבל אותנו בשיג שלו, ההומה אורחים שבאו לשמוח בשמחתו, על ראש גבעה החולשת על הסביבה. הוא לבוש בגלביה לבנה חגיגית וחובש כאפיה צחורה. 32 ילדים, הצעיר בינהם תינוק בן יומו, מחמש נשים. אין ספק שכוחו של האיש הלא כל כך צעיר הזה לגמרי במותניו. לא סביר שתשמעו אותו מקטר על מוסד הנישואים.

חג' איברהים רואה כבסים. כוחו עדיין לגמרי במותניו (צילום: אבי פז)

החפלה מתחילה בהתכנסות, ממשיכה בתפילה קצרה של חלק מהנוכחים ומסתיימת בארוחה מסורתית: מנסאף כבש. כשהאורחים מתפזרים, מספר לנו חאג' איברהים שהם בדרך להסדרה המקובלת על כל הצדדים. כבר יש קו כחול, והיכן שיש גבול רשמי, אז בהכרח יש הכרה. ובעתיד יהיו כבישים ומערכת ביוב. יהיה טוב. חייב להיות.