מאת גילי יובל

הפער שבין קהל מקצועי לבין הקהל הרחב בלט מאוד בפסטיבל העיצוב של לונדון, שנסגר בסוף השבוע האחרון. אינני מעצבת, ובדיוק כמו אלפי המבקרים האחרים שבאו לכאן בלי מטרה מוגדרת, הגעתי כדי להסתקרן, לגלות משהו חדש, לקבל השראה ועל הדרך גם לשתות דרינק או שניים ואולי לרכוש פריט או שניים. אלא שמצאי האירועים, דבר מבורך בעיקרו, עלה על גדותיו והיה בעיני למכשלה. האירוע כולו העלה את השאלה האם פסטיבל עיצוב הוא אירוע להמונים, או שמא עדיף שיהפוך לאירוע מקצועי, כמו ועידות או כנסים שונים?

אפשר להנגיש עיצוב. צריך וראוי להנגיש עיצוב. הרי התחום הזה הוא הרבה מעבר לגופי תאורה בעשרות אלפי דולר או כסאות שיש. אבל איך עושים את זה?

הנה כמה תהליכים שבלטו במהלך הפסטיבל. חלקם מצליחים לבטא את העניין ההולך וגובר בעיצוב, וחלקם מבטאים את המתח שבין עיצוב כצורך לבין עיצוב כמותרות (Luxury-Need).

שמות גדולים – ציפיות גדולות

מסקנה ראשונה מאירועי הפסטיבל: הנהייה אחר השקות של פרויקטים מסחריים של מעצבי העל השאירה הרבה מבקרים בלתי מסופקים. לראות כיסא בעיצובו של מרטינו גמפר מבלי להבין את המחשבה מאחוריו או את תהליך העבודה זה בעצם לראות עוד כיסא. כך גם לגבי קולקציית התאורה של טום דיקסון, שנמכרה בדיזיין ג׳אנקשן ב-50% הנחה. הרי דיקסון בחצי מחיר זו עדיין הוצאה שצריך להתלבט עליה רבות.

גוף תאורה בעיצובו של טום דיקסון. גם בחצי המחיר זו עדיין הוצאה גדולה

כיסא בעיצובו של מרטינו גמפר, שהוצג בבית הקפה של מלון ACE

לעומת זאת, אם השגתם מקום בהרצאה של פיליפ סטארק, רון ארד או טום דיקסון – לרוב מדובר בחוויה מרתקת שמאפשרת הצצה אל תהליכי העבודה, בדרך אל המוצר המוגמר. רוצה לומר – בעיצוב, ממש כמו באמנות או במתמטיקה, לא תמיד משנה התוצאה, משנה הדרך. הכרטיסים להרצאות אינם זולים במיוחד, אבל במשוואה של עלות-תועלת, אם כבר הגעתם ללונדון, שווה להוציא עוד 20 פאונד על הרצאה כזאת.

יצירה להמונים

היו מי שהשכילו להבין שכדי למשוך אנשים להבין עיצוב צריך לתת להם פשוט להתנסות. מוזיאון ויקטוריה ואלברט הציע בכל אחד מימי הפסטיבל מגוון של סדנאות יצירה, לקהל יעד שבמובהק אינו ילדים. החל מסדנאות של הדפסת טקסטיל, עבור בתכנון אדריכלי וכלה בבניית מודלים - חדרי הסדנאות היו מלאים במבקרים שלקחו את המשימה שלפניהם במלוא הרצינות.

סדנה של הדפס טקסטיל במוזיאון ויקטוריה ואלברט. מלאה עד אפס מקום

עוד פרויקט מוצלח בעיני התקיים בחנות''Saturday Market Project'' - קואופרטיב של מעצבים שמוכרים מוצרים לעיצוב וייצור עצמי. במהלך שבוע העיצוב חברו המעצבים והציעו בכל יום 2-4 סדנאות מרתקות בסטודיו החנות: טכניקת רקמה, כריכת ספרים, בניית מודלים תלת-ממדיים מקש, הדפסת תלת-ממד (בהנחיית המעצב הישראלי יואב רכס) ואפילו בניית עצמאית של מספריים.

בערב הפתיחה היה המקום מלא מפה לפה באנשים שבאו במטרה לראות, לשתות ואולי לקנות, והחליטו להישאר וליצור בעצמם, לשוחח עם המעצבים שהנחו את הסדנאות (בתשלום סמלי) ולהכיר טכניקות חדשות ועבודה בחומר.

סדנה לבניית מספריים ב-''Saturday Market Project''

קיימות היא עדיין עניין מוקצה

מבקר מסעדות אחד, לא משנה מאיזה עיתון, הפנה זרקור אל העובדה שיותר ויותר מסעדות בישראל מעניקות אופציות לצמחוניים טבעוניים, אך במקום לשלב אותן בתפריט הן מקצות להן אזור מיוחד ותמחור מיוחד עוד יותר.
האנלוגיה הזו עדיין קיימת לצערי גם במה שנחשב לעיצוב שמתחשב בסביבה. במקום לשלב עיצוב בר קיימא בתוך מיצבים ותערוכות קיימות, הוא ממשיך לקבל אזור נפרד משלו. זה בא לידי ביטוי בחללים פיזיים: למשל, במוזיאון ויקטוריה ואלברט הקצו חדר צדדי (בשונה משאר הפרויקטים שהיו מפוזרים באולמות התצוגה של המוזיאון), ובו הציגה המעצבת אלה דוראן רהיטים ישנים, שחידשה ועיצבה באמצעות פסולת טקסטיל ממחוזרת. במקום לקבל את המקום הראוי להם, נדחקו אלה לחלל סדנאות קטן, בלי תאורה מתאימה ועם מראה כללי שמשאיר טעם של אתר לפינוי פסולת.

גם ירידי העיצוב השונים שיזמו שיחות, פאנלים והרצאות בחרו שלא לשלב בהם מעצבים העושים שימוש חוזר בחומרים, או משתמשים בטכניקות אקולוגיות, אלא העניקו להם ''משבצת משל עצמם'', הרצאה נפרדת. החלטה כזו משאירה את תחום הקיימות כנבדל, במקום להכניס אותו לשיח עיצוב קיים ולהתחיל ליצור סטנדרט לעיצוב מתחשב בסביבה.

חוזרים ללימודים

בתי הספר לעיצוב בלונדון מנצלים את הפסטיבל כדי להציג תערוכות על בסיס תערוכות הבוגרים שהתקיימו חודשיים לפני כן. לפסטיבל נבחרות עבודות הגמר המסקרנות ביותר, וחלקן אף עוברות תהליך פיתוח נוסף. היתרון בתערוכות כאלה הוא האפשרות לראות תהליך ולקבל הסבר מפורט מפי המעצבים הצעירים, או לפחות מהמניפסט שכתבו. לעיתים מתקיימות גם כמה יוזמות פרטיות של סטודנטים, שחוברים יחד בחלל מסוים ומציגים את פרויקט הגמר שלהם, בתוספת שיחות וסדנאות במחיר סמלי.
כך, למשל, חבורה של בוגרים מה"רויאל קולג׳ אוף ארט" בחרה להציג במקלט בשכונת שורדיץ' את התערוכה ''bigsmall'', שכללה שש עבודות המבטאות מתח בין עבודת יד ליצירה באמצעות מכונות, בין טבעי לסינטטי, יקר וזול ועוד. העבודות, כהגדרת המעצבים, הן ''פרויקט גמר + שלושה חודשים של פיתוח''. בין המוצגים בלטה ''Wax On'' של המעצבים אוונטיקה אגרוול וטום גוטייה, שניסו לצבוע כותנה באמצעות ציפוי בשעווה. התוצאה היא בד עמיד לגשם בצבעוניות שמשתנה בהתאם לתגובה של הבד לשעווה ולצבע.

Wax On - מעילים עמידים לגשם בצבעוניות עליזה. avantika agarwal & tom gottelier

יש גם בכחול

בבית הספר לעיצוב ואמנות ''סנטרל סיינט מרטינז'' הוצגה התערוכה ''Restless Futures'' שכללה מגוון גדול של עבודות סטודנטים מהמחלקות לעיצוב תעשייתי, עיצוב אינטראקטיבי, קרמיקה, עיצוב מוצר ועיצוב טקסטיל. המניפסט שליווה כל עבודה והטקסט האוצרותי הובילו את הקהל אל תוך תהליכי העיצוב והיצירה והשלכותיהם על תחומים אחרים.

פרויקט שמשך את תשומת לבי יותר מכולם היה "Velbekkome” של הבוגרת הטרייה ססיל אליזבת׳ רודולף, ששילבה טכניקות של עיצוב טקסטיל עם חומרי גלם אכילים (שם הפרויקט הוא ''בתיאבון'' בדנית). רודולף חקרה את האוכל הדני, שזוכה עכשיו להתעניינות בינלאומית, מזוויות שונות, החל בחומרי גלם (סלמון, לחם שיפון, שורשים) וכלה באסתטיקה המלווה אותו. בעבודות שלה היא מנסה ליצור באמצעות אוכל ועבור אוכל. כך, למשל, היא קנתה עור סלמון בדוכן דני בשוק בורו (אחד משוקי האוכל המפורסמים בלונדון), ייבשה אותו במלח ועיצבה בו חיתוכי לייזר. מתערובת של קמח ומים יצרה תחרה אכילה ובאמצעות ירקות שורש יצרה הדפסי מפות. כשהטרנד של עיצוב באוכל הולך ותופס תאוצה (ומתרחב לכיוונים של אסתטיקה וחוויות רב חושיות), ובעידן שבו עיצוב סקנדינבי הפך לנחשב לא פחות מעיצוב איטלקי, זהו פרויקט שקשה להתעלם ממנו.

תחרה אכילה, עשויה תרכובת של קמח ומים. Cecilie Elisabeth Rudolph

עור סלמון מיובש עם חיתוכי לייזר. פרויקט גמר בקטגוריית ''אין עוד חומר?'', של Cecilie Elisabeth Rudolph

עוד תחרה אכילה בפרויקט הגמר של Cecilie Elisabeth Rudolph

שתי הברקות

שני פרויקטים שחיבבתי מאוד בשבוע העיצוב היו ''The WishList'' במוזיאון ויקטוריה ואלברט והמיצב הצנוע אך מרשים של צמד המעצבים האיטלקי אנדראה טרימרשי וסימון פרזין בגלריה של בית העיצוב ''Establish & Sons''.

בפרויקט ''The WishList'' בחרו עשרה מעצבים ותיקים וידועים בעשרה כשרונות עולים בתחום, וביקשו מהם לעצב מוצר שתמיד חלמו עליו. לרשותם עמד חומר אחד: פרקט. בין התוצרים: מחדד לעיפרון (נורמן פוסטר ביקש מנורי מצומוטו), שולחן עבודה אולטימטיבי (סבסטיאן קוקס יצר עבור טרנס קונרן יחידת עבודה שאפשר לסגור באמצעות שני פרגודים), וגם אגרטל ''שלא ראו עוד'' (זאהה חדיד מגארת׳ ניל). כל פרויקט לווה בסרטון שעקב אחר תהליך העבודה מהרעיון ועד לייצור במפעל. כל הפרויקטים, אגב, יוצרו בו ביום אחד.

שרפרף למטבח בעיצובו של פליקס דה-פה, לבקשתה של האדריכלית אליסון ברוקס

פינת העבודה שעיצב סבסטיאן קוקס עבור טרנס קונרן

מגש לחיתוך פירות וגבינות שעיצב וין אסקול לבקשת אמנדה לויט

לא מדובר פה בקונספט פורץ דרך: הרעיון של מעצב ותיק בוחר מעצב מבטיח אינו חדש והוצג בגרסאות שונות באירועי עיצוב, אופנה, תרבות וקולינריה. מה שיפה בפרויקט הזה, מעבר לרמת הביצוע הגבוהה והתקשורתית, היא התצוגה שלו: לחגוג עיצוב מודרני ומתקדם באולמות שמציגים פריטים מימי הביניים, במוזיאון ויקטוריה ואלברט. כך, במקום להציג פער דורות הציגו המשכיות, ידע ישן פוגש ידע חדש. אם רוצים להיות ממש פואטיים, זו חגיגה של האנושות: משיש לעץ, מסיתות ביד לסיתות באמצעות מכונה, כל תקופה ואומניה - ולנו נותר רק להתפעל.

אותה רוח רעננה של עיצוב מודרני באולמות שקיימים מאז המאה ה-19 שרתה במוזיאון במהלך כל שבוע העיצוב. מגוון פרויקטים שנוצרו במיוחד הוצבו באולמות להנאתם של המבקרים, גם מי שהגיעו לביקור שגרתי, ללא קשר לשבוע העיצוב. כך, למשל, מי שנכנסו למוזיאון דרך המעבר התת קרקעי מתחנת הרכבת התחתית הופתעו ממיצב אריחים צבעוני מרהיב, שהתפרש על קירות המבוא. המיצב ''Carousel Wall'' הוא שיתוף פעולה בין סטודיו ''David David'' וחברת האריחים ''Johnson Tiles'', וכלל תבליטים גיאומטריים צבעוניים בהשראת ערבסקות.

עוד מיצב מפתיע הוא ''Candela'', שיתוף פעולה בין מעצב המוצר פליקס דה-פה, המעצב הגרפי מייקל מונטגומרי ואמן הקרמיקה איאן מקינטיר. השלושה יצרו חוגה מסתובבת סביב ציר, שהקרינה הדפסי אור משתנים במחזורים קבועים. המיצב המאיר הוצב בחלל החשוך ביותר במוזיאון, המציג דרך קבע גובלנים ושטיחים מימי הביניים, הרגישים לאור.

ואם במסע בזמן עסקינן, הפרויקט שהתארח בחלל התצוגה של ''אסטנבליש אנד סאנס'' עסק בדיוק בזה: ''From Then on | Formafantasma 2014'' של הצמד אנדראה טרימרשי וסימון פרזין כלל ארבעה מיצבים שכל אחד מהם ביטא יחידת זמן בטכניקה שונה. מברשת גילוח שחוברה למטוטלת שייפה משטח מתכת, כאשר כל תנודה של המטוטלת ביטאה שנייה. שני סקסופונים שחוברו לבוכנה הנושפת בהם אוויר מדי רבע שעה השמיעו צליל, מניפת נייר נפתחת ציינה חמש דקות, ולוח שיש ששימש כשעון שמש ציין כל שעה עגולה.

כמו בפרויקט ה"WishList'', לפעמים מחדד עפרונות הוא לא רק מחדד. כאן, באמצעות חשיבה אחרת, היכרות עם תכונות חומרים והרבה דמיון, המושג ''שעון'' קיבל ביטוי חדש לגמרי, באמצעות צליל, צורה ומרחב.

מטוטלת שמודדת שניות

מניפת נייר שמודדת יחידות זמן של 5 דקות

ומערכת סקסופונים שמשמיעה צליל מדי רבע שעה