סיכום שנה הוא חשבון נפש. מד הדופק שלנו על מה שהיה, ומראה עדינה למה שיכול להיות. צילומים ותמונות, קטעי וידאו, מוזיקה - כולם מקבעים אירועים, רגעים וזיכרונות בתודעה המשותפת. רגע לפני שתשע״ד חולפת מהעולם, הבלוג מקדיש את סיכום השנה שלו למלה הכתובה. מעצבים גרפיים התבקשו לבחור ביטויים, ניבים שגורים, ניסוחים, סלנג רחוב, קלישאות שגורות או צירופי מלים שמסמלים את מה שאירע להם - אולי גם לנו - את השנה שחלפה. פרויקט ״תכתבו ותחתמו״ הראשון יוצא לדרך, והנה העבודות וההסברים של המעצבים:

אברהם קורנפלד (אאא), "אש":

"צוק איתן היה האירוע הבולט בתשע״ד, והמלה 'אש' נכחה בה בצורה משמעותית. ספגנו ותקפנו בכל החזיתות: אש מהאוויר, מהים, מהקרקע ואפילו מתחת לקרקע. בין הפסקת אש להתחדשות האש נותרנו בתחושת תסכול אדירה, על כך שבשני הצדדים יש מנהיגים הדואגים ללבות את האש של השנאה והפחד, ושהאש הזאת לא הולכת לדעוך בקרוב, אלא תמשיך לגרום סבל רב לשני הצדדים עוד שנים רבות".

נדב ברקן, "50 גוונים של אדום":

"מבצע צוק איתן נמשך כחמישים ימים, מ-8 ביולי עד 26 באוגוסט. תקופת המבצע התאפיינה בצבע האדום, גם מההיבט הטכני (אזעקות) וגם בהיבט הסימבולי-קונספטואלי של דם, הרג והרסנות. עבודה זו מנסה לפרוש את הצבע האדום לספקטרום רחב של צבעים וניואנסים - לכל יום של המבצע מותאם גוון אחר של אדום, ואיתו מספרו".

להב הלוי, "חוטף עזה":

"כל הרעיון הזה של 'תכלה שנה וקללותיה' דורש התבוננות מחדש. בכלל, כל השימוש בשפה. הרי כל מלה יכולה להיות ברכה או קללה, רק צריך לראות מי אומר אותה, מתי ובאיזה הקשר. דוגמאות? אולמרט. גלעד שליט. כל אחד יכול להיות גיבור ישראל, או קדוש, או גוזל שרחמי הציבור כולו נתונים לגורלו, ואחרי חמש דקות להיות אפס מאופס, בן זונה.

"עוטף עזה. פפפ. היש ביטוי רך, מגונן ומנחם מזה?וזה לא שעזה איננה זקוקה למישהו שיעטוף אותה ברכות. לא כל ילדיה אמנם, אחדים מהם כבר אינם זקוקים לכלום, אבל חבל הארץ כולו היה יכול לעשות מעט שימוש בחמלה וחסד. וזה לא שתושבי נחל עוז או נירים לא היו עושים יד אחת עם העזתים כדי שיעטפו אלה את אלה במעט אנושיות ולא רק במעטה מילולי המתאמץ להסתיר תחתיו, לשווא, את המציאות. איש אינו עוטף את עזה, אבל יש מי שחוטף. גם שם, גם כאן. אולי השנה הבאה עלינו, לטובה יש לקוות, תחל בניקוי השפה מעיוותיה והתאמתה אל המציאות, ומשם נזחל כולנו גם לשינוי המציאות כולה".

עמית בן חיים, "לשטח":

"במלחמת 'צוק איתן' נפגעו 10,590 מבנים, 2,203 פלסטינים נהרגו ומעל 11,000 פלסטינים נפצעו. בין 300,000 לחצי מיליון מתושבי הרצועה הפכו לעקורים. אנחנו חיים בדיסוננס מתמיד בין סביבת חיים אלימה, לבין השטחה של סביבת חיינו. המהירות שבה הדחקנו את המלחמה זהה למהירות שבה אנחנו שולפים מלים נטולות אחריות, צוחקים בלי להבין על מה וממשיכים מעניין אחד, לזה שבא מיד אחריו".

יוסי למל, "נוהל חניבעל"

"המצביא חניבעל כמעט הכניע את האימפריה הרומית, כשהפתיע אותה עם פילים שהביא ממולדתו קרתגו. זה המקור לשם הנוהל הצה"לי, שפותח בזמנו מול חיזבאללה - כדי לסכל חטיפת חייל יש להפעיל מאמץ חריג, כולל סיכון חייו של השבוי, העיקר שלא יפול בשבי. מה שהתאים לשטח לא מיושב בלבנון הועבר לאחד האזורים האזרחיים הצפופים בעולם - רצועת עזה - שם בוצעה הן דריסה של הנוהל עצמו והן כתישה כוללת, כמו של פיל בחנות חרסינה".

נעמה נחושתאי, "תמונת ניצחון":

"שישי בערב בפארק הירקון, זוגות על אופניים, ילדים מתרוצצים, נשים הולכות הליכה מהירה. אזעקה. הפארק מתרוקן במהירות. לאן כולם הלכו, חברה ואני תוהות. אין פה מרחב מוגן, אני אומרת. אנחנו מסתתרות מאחורי הספסל, התינוקת שלה משועשעת, אווו-אווו, היא צוחקת. ואז בום. ענק. של שטחים פתוחים. אני מסתכלת למעלה לשמיים הכחולים ורואה יירוט. זה כמעט יפה, אני חושבת לעצמי. זה נראה כמו דגל ישראל. רק בנגטיב. עשר דקות, החיים שבים למסלולם. אני לא בטוחה שניצחנו".

יורם רובינגר, "רוע":

"בשנה האחרונה אנחנו נחשפים לרוע בלתי נתפס, ענן שחור וסמיך שמזעזע אותנו ומפחיד אותנו. מתחת לאפנו מתפתחת מפלצת נוראית, מכונת קטל מאורגנת וממותגת שמאיימת לקחת את העולם לימים חשוכים ועקובים מדם. איני יכול שלא להשוות את הכוח השחור הזה לכוח שחור אחר - גרמניה הנאצית - שזרעה רוע והרג בממדים בלתי נתפסים. אז העולם ראה ושתק, האם גם עכשיו?"

נורית קוניאק, "סחור סחור":

"סחור סחור. תנועה, סאונד, תחושה. בעיקר מועקה. שנה חדשה נפתחת אבל אין תחושה של התחדשות כאן. עומדים במקום".

יותם קלנר, "הביאו את היום":

"בנסיעות בין תל אביב לירושלים על כביש 1, על חומת אבן ירושלמית קטנה בצד הדרך, מישהו ריסס את המשפט: 'הביאו את היום'. כל פעם מחקו לו את זה והוא חזר לרסס שוב. זה בעיניי מדמה את המצב כיום. החלטתי להנציח את המשפט עם פירוש גרפי משלי. אולי היום הזה יגיע מתישהו. בתקווה".

אביגיל ריינר ושלומי נחמני (The Studio), "עין תחת עין, שן תחת שן":

"אי אפשר להתעלם מהקוטביות החברתית בנוגע למלחמה האחרונה. עיצבנו כרזה לבדיקת הראייה, כדי שכולנו נוכל לעצור רגע ולשאול אם אכן כך אנו רואים את פני הדברים.

נקמה / טאהא מוחמד עלי

לִפְעָמִים
מִתְחַשֵּׁק לִי לְהַזְמִין לְדוּ-קְרָב
אֶת הָאִישׁ
שֶׁרָצַח אֶת אָבִי
וְהָרַס אֶת בֵּיתִי
וְשִׁלֵּחַ אוֹתִי עֵירֹם וְעֶרְיָה
לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁל עוֹלַם
הַבְּרִיּוֹת הַצַּר....

אמנון אילוז (סטודיו רה-לבנט), "אנפרנד":

״אנפרנד״, סטודיו רה-לבנט

"אנחנו, הם, גבולות, מחיצות, שנאה, פילוג, אלימות, קוטביות וניגודיות. כל אלו מתנקזים למונח מזוכך אחד: ה'אנפרנד'. השפה החזותית שבחרנו לצטט עטפה בעבר מסרים אוטופיים של קולקטיב מאוחד, שינוי חברתי, מחאה אקטיבית, והעצימה את הכוח של הכלל. האנפרנד המתנוסס על דגל המהפכה הנוכחית היא פעולה הפוכה - מפרקת, מפלגת, אני לבדי מול המחשב. מחאה פסיבית באמצעות כפתור המעצימה את הפרט, העוטף עצמו לכאורה בעולם טוב יותר, אך בפועל המציאות שבחוץ נשארת מחורבנת".

***

באופן לא מפתיע, מלחמת ״צוק איתן״ כבשה את ליבם של המעצבים השנה. הפסימיות האפילה על האופטימיות, והרשתות החברתיות הטביעו את חותמן הלועזי על הלשון העברית. שפה אינה רק כלי תקשורתי להעברת מסר, שפה מקבעת עובדות ויוצרת מציאות. שתהיה לנו שנה נעימה יותר ואלימה פחות, כזו שנוכל לבחור בה רק מלים אופטימיות. שנה טובה.