אחד המוצגים המעניינים בתערוכה "מוזיאון עיצוב בבית האמנים", שתיפתח השבוע, הוא "Multiplicity" - כיסא, שולחן ואובייקט קיר, שעיצב ניר מאירי. החפצים השחורים, בעלי פני השטח יוצאי הדופן - המזכירים אולי סלעי ים מרובי גומות משוננות בקצותיהן - מסקרנים. משהו במראה, בצורניות הלא מוכרת, גורם לרצות להתבונן בהם מקרוב, להושיט יד ולגעת – תנועה אוטומטית שמלווה אותנו מלידה כשאנחנו רוצים לפענח, למפות, להבין משהו על העולם החומרי שמסביבנו. מה זה הדבר הזה? ממה הוא עשוי? האם הוא קשה כמו שהוא נראה? איך מרגישים כשיושבים עליו? אלה שאלות מובנות מאליהן כשמדובר בחפץ בעל אפיון שימושי - אבל אנחנו במוזיאון, בגלריה, בתערוכה, ומילדות מלמדים אותנו שבעבודות המוצגות במוזיאון אסור לגעת.

איך מרגישים כשיושבים על הכיסא של ניר מאירי? (צילום: אסף ורן ארדה)
איך מרגישים כשיושבים על הכיסא של ניר מאירי? (צילום: אסף ורן ארדה)

את השאלה הזו, לצד שאלות פילוסופיות אחרות משדה התיאוריה של העיצוב, מבקשת להעלות לדיון התערוכה "מוזיאון עיצוב בבית האמנים", שאצר יובל סער. למשל: מה ההבדל בין תערוכת עיצוב לאמנות? האם יש שוני בין השתיים? האם צריך להיות? ואם כן, איך צריכה להיראות תערוכת עיצוב? מה המקום של השימושיות בעבודות המוצגות בה? ואם הן אינן שימושיות, מה הופך אותן לעבודות עיצוב, לנוכח העובדה שביטוי רעיונות דרך חומר פוגשים היום לא מעט גם בתערוכות אמנות?

סער - מעצב גרפי בהכשרתו, מרצה באקדמיות וכתב העיצוב של עיתון "הארץ" – ביקש להקים קבוצת יוצרים שתתמסר לתהליך חשיבה משותף ומתמשך. הוא פנה ל-13 מעצבים, בוגרי בתי ספר לעיצוב מעשר השנים האחרונות: רובם מלמדים היום באקדמיה, כולם עוסקים בעיצוב חוקר ובוחנים צדדים קונספטואליים של התחום.

במשך כשנה וחצי נפגשה הקבוצה פעם בחודש בינה לבין עצמה ועם אוצרים, מנהלי מוזיאונים ומעצבים, בהם גלית גאון, עזרי טרזי, רויטל פרץ בן-אשר, שלומית באומן ומרסל קליין. במפגשים נבחנו השאלות המוזכרות למעלה, וגם אחרות, כמו מה קורה לאובייקט העיצוב כשהוא נכנס לחלל המוזיאלי, ומה קורה למבקר כשהוא נכנס לאותו חלל וצופה בכסאות, באופניים, בגופי תאורה או בכל אובייקט שימושי אחר, בלי שהוא יכול להתנסות בו.

איור של מאיה בן דוד (עיצוב: מאיה בן דוד)
איור של מאיה בן דוד (עיצוב: מאיה בן דוד)

מהמעצבים ביקש סער ליצור אובייקטים שייעודם השימושי לא יהיה ברור ממבט ראשון. כדי להוסיף רובד, הוחלט להפגיש את עיצוב המוצר עם העיצוב הגרפי. לכל אחד ממעצבי המוצר ציוות סער מעצבים גרפיים, ובפני האחרונים הציב אתגר: ליצור עבודה שתיתן הד לעבודתם של מעצבי המוצר, ובאותה עת תעמוד כעבודה בפני עצמה. "אחד הדברים ששמתי לב אליהם", אומר סער, "הוא שכאשר שואלים מעצבים, מנהלי מוזיאוני עיצוב ואוצרי תערוכות עיצוב מה הדבר הכי חשוב להם בתערוכה, התשובה היא שחשובה להם ההבנה. חשוב להם שמי שמגיע לתערוכה יבין למה הם התכוונו, ואפילו ילמד משהו חדש. בתערוכות אמנות, לעומת זאת, בדרך כלל לא מצפים שנלמד משהו חדש על העולם, והדגש הוא על החוויה הרגשית".

מה אתה רוצה שיקרה למבקרים בתערוכה?

"כיוון שתערוכות עיצוב הן בדרך כלל יותר דידקטיות, ותערוכות אמנות הן יותר מרגשות, אני רוצה ליצור מצב שבו יש יותר רגש בתערוכת עיצוב. אני גם חושב שתערוכת עיצוב לא יכולה לעבוד בדיוק על פי אותה פרקטיקה של תערוכת אמנות. למשל, האיסור לגעת בעבודות: זה משהו שהעיצוב מאבד כשהוא נכנס למוזיאון. מציגים כסאות כאילו הם יצירות אמנות, הם מאוד יפים, אבל מה הערך שלהם אם אי אפשר לשבת עליהם? ברוב העבודות אפשר יהיה לגעת. זה לא שהנגיעה היא ערך עליון, אבל היא אלמנט מהותי בהבנה ובהרגשה של עיצוב".

מותר לדבר על יופי

"משקולות", העבודה של איתי לניאדו ושירה קרת, היא סדרת משקולות יפהפיות, עשויות מחומרים שונים כפליז ושיש. אופן החזקתה של כל משקולת ביד שונה משל האחרת, וכל אחת מייצרת חוויית אחיזה מסוג אחר. את המשקולות הטעינו המעצבים במשמעות תרבותית שאינה זוכה בדרך כלל לכימות. אחת המשקולות, למשל, מייצגת את המשקל שמאבד הגוף במהלך שבוע דיאטה, ואחרת את משקל הדיו הנדרש להדפסת התנ"ך.

אחת המשקולות של לניאדו וקרת. חוויית אחיזה מסוג אחר (צילום: אסף ורן ארדה)
אחת המשקולות של לניאדו וקרת. חוויית אחיזה מסוג אחר (צילום: אסף ורן ארדה)

בעבודה "מנורה על קנבס", הנציח איתי אהלי את גוף התאורה שעיצב על קנבס לבן. את חלקי המנורה הניח על בד הציור הלבן, צבע אותם והרכיבם. לצד גוף התאורה התקבל קנבס שמתעד את תהליך העיצוב.

העבודה של איתי אהלי. תיעוד של יצירת המנורה (צילום: אסף ורן ארדה)
העבודה של איתי אהלי. תיעוד של יצירת המנורה (צילום: אסף ורן ארדה)

נועם דובר ומיכל צדרבאום מציגים סדרה של יציקות כדים (ראו תמונה גדולה בראש העמוד). מיציקה ליציקה משתנה הצורה האיקונית של הכד, עד שבסופו של התהליך היא אינה נראית עוד כמו הכד המוכר. עם זאת, נפחה זהה לכד המוצא, וגם ייעודה השימושי נותר כשהיה: אפשר למלא אותה במים ולהניח בתוכה פרחים. סער: "כאן אפשר לשאול מה זה כד. תוצאות הביניים הרבה יותר מסקרנות".

לסער היה חשוב שהתערוכה תהיה קומוניקטיבית ואסתטית, מעבר לדיון התיאורטי שהיא מבקשת להעלות. "פעם אסור היה לדבר על יופי במחלקות לעיצוב", הוא מסביר. "העיצוב, כך נטען, נועד לשרת מטרה שימושית, והשאלה הרלוונטית היא אם הוא עונה על הצרכים או לא. בעשור האחרון כבר מותר לדבר על יופי, בלי לוותר על שאר הערכים. אני מקווה שכל מי שיגיע ייהנה לראות אובייקטים יפים שיעניינו אותו, ירגשו אותו ויעוררו את סקרנותו. אחד הדברים שתערוכת עיצוב טובה עושה הוא לגרום לנו להיות סקרנים".

התערוכה תיפתח ביום חמישי הקרוב, 11 בספטמבר, בבית האמנים, אלחריזי 9 תל אביב, ותינעל ב-5 באוקטובר