כשהטרנד המיתוגי היה קיצור אותיות, עבר המכון הטכנולוגי בחולון מיתוג מחדש וקרא לעצמו HIT. חולון אולי רצו להישמע כמו MIT בבוסטון, ואני רק קיוויתי שהמחלקה לתקשורת חזותית שלהם תהפוך לדבר הלוהט (Hit) הגדול הבא. רגע לפני שתערוכת הבוגרים שלהם נסגרת, חזרתי לעשות בדק בית. מפאת שעות הפתיחה המצומצמות נבצר ממני להגיע, וכשפניתי לאתר התערוכה היפה והמרשים, גיליתי שהוא לא מאפשר צפייה בפרויקטים. HIT אולי נשארו רק ״חולון״, אבל הצצה בחלק מהפרויקטים העלתה חיוך גדול על פניי (ומזל שיש נוכחות YouTube מרשימה השנה). הנה כמה מהפרויקטים החזקים של מחזור 2014.
>> המיטב של תקשורת חזותית שנקר 2014
>> המיטב של תקשורת חזותית בצלאל 2014
>>המיטב של תקשורת חזותית ויצו חיפה 2014
לא מעט נושאים חברתיים ופוליטיים העסיקו את מחזור הבוגרים, לצד תחומים כמו יחסים בין אישיים ויישומים דיגיטליים. אחד הפרויקטים המעניינים הוא של רענן מורג, אשר פיתח את SUB - אתר לאוהבי מוזיקת שוליים. השירים המועלים לאתר מחולקים למקטעים, והמשתמשים מעלים דימוי דינמי המשקף פרשנות שלהם למקטעים. בעולם של רשתות חברתיות, וצורך עז בתחושת הקהילתיות, ״סאב״ נבנה כגלקסיה וירטואלית לקהילה של אוהבי מוזיקה אלטרנטיבית, שניתן בקלות ללכת לאיבוד בתוכה ולהפליג לעולמות מוזרים ולשלל דימויים מהפנט.
NOT MINE הוא פרויקט נוסף בעל איכויות גבוהות, והוא דן בסוגיה שאולי מעסיקה כל מעצב על הגלובוס - המקוריות, הרוויה והשימוש בדימויים. כבר שנים שאינני מחפש שפות עיצוביות חדשות כשאני הולך לראות תערוכות בוגרים. אני מחפש סיפורים. גיא טרפלר יצר סרטון שמצליח לייצר אמירה מעניינת: בניית שפה גרפית חדשה יכולה לקרות דרך חיבור של אימג'ים ישנים ומוכרים. כל הדימויים שבהם השתמש טרפלר לקוחים מגוגל. הסרטון, שערוך באופן מדויק, מייצר קולאז׳ של עולמות צבעוניים ומסקרנים דרך חיבורים מפתיעים של אייקונים מתרבות הצריכה העולמית העכשווית. באתר המיוחד שהקים, פירק טרפלר את הסרטון שלו ל-60 סצנות, וניתן לראות מכמה אלמנטים כל אחת מהסצנות נבנתה, ואילו הם.
לפני כמה שנים הורדתי בחינם מסיר פרסמות למחשב (Ad Block), ומאז חיי הפכו לרגועים, נעימים ושפויים יותר: אתרי האינטרנט שבהם אני גולש נקיים מרעש צבעוני שהשתלט על כל אינץ' פנוי. כך גם הרעיון של ענת קניג, שאותו היא מציגה בפרויקט הגמר שלה. ה-PrivacyGuard היא אפליקציה שמגנה על הגולש מאתרים כמו פייסבוק וגוגל, אותם קניג מציגה באופן שטני ביותר בסרטון התדמית של האפליקציה. הביקורת היחידה שלי היא על הלוגו שהוא מעט קלישאתי ולא עדכני, אבל מעבר לכך, קניג, שיוצאת למלחמת חורמה בשתי ענקיות האינטרנט האלה, עיצבה סרטון שערוך, מאויר ומונפש באופן מדויק ומלווה בקריינות מקצועית. איפה חותמים?
אנחנו דור הלייק. כולם רוצים לייק, בודקים את כמות הלייקים, נזהרים לפני שנותנים לייק, וזה הזמן לתת אחד לכתבה הזו, כי אם עד עכשיו עוד לא נתתם לייק, אני ממש דיסלייק. דניאל גלזר בחרה לעסוק ב״תרבות הלייק״ (או באיך תגדיל את כמות הלייקים בפייסבוק) דרך הפרוייקט Like Wise. גלזר יצרה סרטון אנימציה מצחיק (אך עצוב עד כמה הוא נכון), עם עריכה וקריינות מדויקות ומקצועיות, שבו היא מתארת באמצעות שלושה תסריטים איך להוסיף לעצמך עוד לייקים (באמצעות תספורת עדכנית, סלפי מדויק או ״אימוץ״ אג׳נדה כלשהי).
לגמרי באותה סירה, אבל מהצד האפל של ה״לייק״, עומד הפרויקט של דביר מגל, שעוסק גם הוא ברצון לאידיאליזם גופני. ME, Upgrade yourself הינו ממשק לשדרוג עצמי המאפשר ללקוח להיכנס לחנות ייעודית ולשדרג את גופו בהתאם לצרכיו, תחביביו ומקצועו. מגל משלב בפרויקט נושאים מאוד רלוונטים ועדכניים לימינו, מתרבות הבוטוקוס והניתוחים הפלסטיים ועד לשאיפה לשלמות הגוף. במקביל, דביר משלב בממשק שלו גם פתרון טכנולוגי עדכני, כאשר השדרוג מתבצע על ידי מדפסות תלת-ממד ביולוגיות וניתוחים פלסטיים.
״הטכנולוגיה התקדמה בצורה ניכרת, וכיום הגענו לשלב שבו אנו יכולים להדפיס, בהדפסה תלת-ממדית, איברים שלמים מתאים חיים ולהשתילם בגופנו. למה להסתפק רק בלהדפיס איבר רגיל? קצת משעמם, לא? למה לא לשפר אותו? למשל, להגדיל את נפח הריאות שלנו ולהיות מסוגלים לשהות במים לזמן ממושך יותר?״ כותב לי דביר. ״הפרוייקט מעלה שאלות פילוסופיות של גוף ונפש, מתי אני מפסיק להיות אני, אם כל חלקיי הם אינם שלי?״
ראוי לציון הפונט העדכני והמיוחד (וההיפסטרי יש לומר) שבנה, מה שהופך את הפרויקט לעדכני ופחות ״מטריקסי״. סרטון האימה הבדיוני שיצר מגל עשוי באופן מקצועי מאוד, עם איכויות אנימציה גבוהות, תוך ירידה לפרטים קטנים, וכזה שנראה כמו הדבר הרע הבא. ד״ר קליין, ראה הוזהרת.
מספר פרויקטים חברתיים-מדיניים לכדו את תשומת ליבי, כאשר אחד מהם מערב את החיים האייפוניים-טכנולוגיים-עכשוויים יחד עם סכנת השתלטות הדת על המדינה. נשמע לא הגיוני? אז אלעד ניידר, בפרויקט ״שהכל נהיה בדברו״, משחק איתנו קצת ב"נדמה לי״ ומראה לנו מה היה קורה אילו הממסד הרבני האורתודוקסי היה מצליח להשתלט על חיינו דרך מכשיר האייפון.
״שהכל נהיה בדברו״ הוא וירוס דיגיטלי שנועד להחזיר את המשתמש בתשובה דרךהאייפון שלו, באמצעות התקנת תכנים בעלי אופי יהודי דתי במכשיר. התסריט של הסרטון מעט צפוי (בחור תל-אביבי עם נטייה מינית תל-אביבית חוזר בתשובה, ונחשו איך הסרטון מסתיים), אבל משחקי האנימציה הקטנים של האייקונים באייפון שבו את ליבי, והוא עשוי למשעי. עד היום Apple מתנהגת כדת לכל דבר, עם עדת מאמינים ומעריצים עיוורים למנהיג דגול שהלך לעולמו. ש״ס גרסת ה-2.0.
הטלוויזיה מרצדת ברקע על מיוט, ואני מעיף מבט מדי פעם כדי לראות שאני לא מפספס כלום. אני כבר מסקר שבועיים תערוכות בוגרים, וזה לא קל. האדמה בוערת, ואני מתעסק בעיצוב ובאסטטיקה. אני מחכה לפרויקטים פוליטיים, כאלה שידברו על ״כאן ועכשיו״, שיניעו מחשבות ויעשו את מה שתפקידה של התקשורת החזותית לעשות. להשפיע, להזיז. לזרוע רעיונות אצל אנשים. לגרום אפילו אי-נוחות מסוימת. כאלו הם שני פרויקטים עוצרי נשימה שמצאתי בשוטטות הווירטואלית בקרב בוגרי המכון.
״בינת ג'בייל: תל אביב״ הוא סרטו של טל יצחקי, שמציג מיזוג בין עדותו של אביתר דהן מקרבות בינת ג'בייל בלבנון לבין סיפור מהלך יום שגרתי של צעירה תל־אביבית. העדות שנשמעת מפיו של דהן, סמ״ר שהיה לוחם במחלקת החוד של גדוד 51, שנפצע ואיבד שמונה מבין חבריו, מצמררת לנוכח התמונות התל-אביביות הפסטורליות. ״הפרויקט מעלה את נושא המציאות הישראלית הדו־קוטבית״, נכתב בקטלוג של התערוכה. אז החיים בתל אביב כמו שאנו חווים אותם בימים אלו לא תמיד נעימים, ולעיתים דווקא פה מרגישים את הדף המלחמה, אבל כמי שגדל בתל אביב ושירת בעומק הלבנון, גם אצלי דימוי ״הבועה המנותקת״ עבר הרבה פעמים בראש.
״המנה הבאה״ הוא אחד המניפסטים הוויזואליים הכי חזקים שיצא לי לראות לאחרונה. הוא פוליטי, לא מנסה להתייפייף, והוא מדבר על אחד המשברים הגדולים ביותר שאנו כעם עוברים ממש בימים אלו. סרטה של עמית דווידי מדבר על עם ישראל של 2014, וכשמו כן הוא, הוא מדבר על עם של נרקומנים. עם של מכורי חדשות ומסוממי רעש של אינטנסיביות אקטואלית יומיומית. הסרט, שמלווה בקולה הענוג של יעל אבקסיס, מדבר על עם ישראל דרך שלושה פילטרים: חדשות, צבא ודת. שלושה מסממים שמרכיבים היום את דמותו (או מותו) של הישראלי המצוי. הסרט מצליח לשזור באופן מדויק את שלושת הנושאים המורכבים הללו לכדי מסמך עוצמתי שעושה הרבה בחילה בבטן. זהו בעיניי סרט חובה בלימודי תקשורת. סרט שמכניס לפרופורציה את החיים כאן בארץ, כזה שמלמד אותנו דבר או שניים על המציאות האלימה והגרוטסקית שבה אנו מצויים היום.
פרויקטים נוספים שאני ממליץ לבדוק (התערוכה פתוחה עד יום חמישי): I Love You של אורטל ברמלר, ״קונספירציית הצריכה״ של ורד קליש ו״פורני״ של מיטל גיספן, שעליו יורחב כאן בערוץ העיצוב של Xnet בקרוב.