פעם בשבוע, בעלייה למחלף בר-אילן, אני נתקל בחלונות שלו מול העיניים. מאחורי הקיר האקוסטי עומד מגדל שיש עצום עם כתר מטאלי, שאותיות-ענק זועקות ממנו את שמו ברדיוס של קילומטרים. לכל בניין יש שם שנתנו לו יזמיו, ולבניין הזה יש שניים: "מעוז דניאל", צועק הכתר, ו"מגדל הטייסים" בפרסומות ובאתרי הנדל"ן. אולי בגלל הטייסים בקבוצת הרכישה שהקימה אותו, ואולי בגלל מנחת המסוקים שהיה אמור לקום על הגג ולהציע לדיירים להניח את ההליקופטר בסוף היום, לשכשך בבריכה ולהביט בכביש גהה.
המנחת והבריכה יצאו לפרסומות של הפרויקט ולא חזרו, והבניין הוקם בלעדיהם. השבוע הוא נראה כמעט נטוש, פרוץ, עם לובי שנראה כמו חיפוי זמני למשכנות עוני עתידיים. אבל למגדל הזה, שנבנה במסגרת פרויקט "פינוי-בינוי" בשכונת נווה יהושע בדרום רמת גן, ישנן צרות גדולות יותר. הוא טרם אושר לאכלוס בגלל חוסר התאמה בין היתרי הבנייה שניתנו לו לבין הבנייה בפועל: במקום 26 קומות התברר לפקחי העירייה שיש 27, ובכמחצית מהדירות הוכנסו המחסנים פנימה והגדילו את שטחן. עיריית רמת גן סירבה לתת טופס 4 לכמחצית מהמגדל, חבר המועצה רועי ברזילי דורש לאטום את הקומה האסורה כדי להעניש את העבריינים, ואילו היזמית ענבל אור והאדריכל איציק גבירצמן משוכנעים שההיתר-בדיעבד יינתן להם. סביר להניח שהם יודעים מה הם אומרים.
עוד בתים ישנים ברחוב הוותיק עומדים להיעלם לטובת מגדלי "פינוי-בינוי", שעלולים להחריף את מצוקת החניה ופקקי התנועה שתושבי השכונה סובלים מהם. האם התקף הפיתוח הזה טוב לתושבים, או רק למתעשרים המהירים שבאו לעשות סיבוב? מה יקרה אחרי שרוח הביקושים תיעלם בגל המיתון הבא, ותשאיר מאחוריה מגדלי-סלאמס שלא יהיה מי שיתחזק אותם? ואפילו אם כל תושב בישראל יוכל לגור בגוש דן, איזה איכות חיים מחכה לו?
מתבקש לשאול איפה האדריכל בסיפור. "כל פרויקט שהוא כלכלי אנחנו מקדמים אותו", אומר איציק גבירצמן. כאשר יותר אדריכלים מתמקדים בנדל"ן ומשרתים את היזם והקבלן, פחות ופחות מהם רוצים לשמוע על אסתטיקה ומחויבות חברתית וסביבתית. גם זה סיפורה של האדריכלות הישראלית ב-2013: אל תפריעי לנו לבנות.
מכל הדברים היפים שראיתי השנה – בתמונות או במציאות – נחרתה בי התחושה בכניסה אל תערוכת הגמר של המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, שם סודרו על הרצפה כדים גדולים (כ-85 ס"מ גובהם), שחורים ופיסוליים. היה בהם משהו נועז ומלא רגש, זר ומסקרן, שגרם למבקרים לעצור ולהתבונן בהם.
מי שיצרה אותם על האבניים היא אדמהון גלאור, בת 28, שבאה לארץ בגיל שש מאתיופיה. גלאור בכלל לא תיכננה ללמוד אמנות אלא פסיכולוגיה, אך ברגע האחרון שינתה את דעתה. אביה היה נפח הברזל באזור שבו גדלה, סבתה עסקה בקדרות, והנכדה ניסתה והתקבלה לבצלאל. על הכדים/פסלים היא מספרת שנוצרו בצורה ספונטנית; אף אחד מהם לא תוכנן מראש. ההשראה באה מכמה מקורות: בעיקר מעולם הצומח – ובייחוד מצמחים טרופיים טורפים; מתכשיטים אפריקאיים ומשיטות עבודה אפריקאיות – משום שהקרמיקה צופתה בגלזורה שחורה שמדמה שריפת בור פרימיטיבית; וגם מהמערב ומיפן – בסילואטות ובמוטיבים שגלאור נחשפה אליהם בשנות הלימודים.
"רציתי ליצור משהו שבין אסתטי לכאוטי", היא אומרת, "רציתי שאלה יהיו צורות שנפתחות ונסגרות כמו פרחים בג'ונגל, כי כדי לחיות בעולם הזה אתה חייב להיפתח. פחות רציתי לעשות כלי, יותר להעביר תחושה מסוימת. שירגישו זרות, שירצו להסתכל בזה". הצליח לה.
אלכסנדרה דייזי גינצברג,
מעצבת ואמנית ואדריכלית בוגרת הרווארד וקיימברידג', עוסקת בתפר שבין ביולוגיה לעיצוב. הפרויקט מעורר ההשראה שלה, שנקרא "עיצוב להכחדה השישית" (ההכחדה מתייחסת לחיסול מאסיבי של משפחות חיים, בדרך כלל בגלל שינויי אקלים), נועד לעורר דיון בשאלה איך אפשר להשתמש באורגניזמים מלאכותיים כדי לפתור בעיות סביבתיות. גינצברג עיצבה ארבעה זנים שישוחררו לטבע כדי להציל מינים בסכנת הכחדה ולנקות את הזיהום הסביבתי. התצוגה נערכה בפורמט של הגשת פטנט, המפרט-לכאורה את ההמצאה.
אלה ארבעת הזנים:
1. שבלול שסורק את רמת החומציות בקרקע מזוהמת ואז מצמצם אותה.
2. פטרייה שמזריקה חומר ריפוי לעצי אלון שסובלים מזיהום קטלני.
3. קיפוד שמפזר באמצעות קוצי הגומי שלו זרעים של צמחייה בסכנת הכחדה.
3. Biofilm (יריעה דקה – פילם – שמורכבת מתאים חיים) שחי על פני השטח של עלים ולוכד מזהמים הנישאים באוויר.
הפרויקט קונספטואלי בלבד, אבל לא כזה שרק מתריע אלא כזה שמציע פתרון עתידני שעשוי להתממש. ומי שמפחד שהיצורים הקטנים והתמימים האלו ישתלטו על העולם יכול להירגע: הם תוכננו לשרוד במשך חודש ולשכפל את עצמם באופן מוגבל בלבד.
 | |||
"זה הרבה, אבל לא מספיק". זה היה אחד המסרים של ביל דה בלאסיו, שנבחר השנה לראש עיריית ניו יורק. הסיסמה התייחסה ל-156 אלף יחידות דיור בנות השגה שנבנו בניו יורק בתריסר שנות כהונתו של מייקל בלומברג, לא רחוק מהיעד המקורי שהוא הציב (165 אלף דירות). למרות המספר העצום, שנשמע ממדינת תל אביב אסטרונומי, מצוקת הדיור בעיר המבוקשת בעולם לא נרגעת.
אחד מפרויקטי הדגל של בלומברג היה דירות-המיקרו, ששטחן 34 או 23 מטרים רבועים. הרעיון עלה בעקבות העלייה הבולטת במספרם של משקי הבית של רווקים או זוגות ללא ילדים, תוך מחסור בולט בדירות הולמות בעבורם. בלומברג הכריז על תחרות אדריכלים, והפרויקט הזוכה בה – שיש בו 55 יחידות דיור – אמור להתאכלס ב-2015.
האם הפרויקט יפתור את מצוקת הדיור? האם הוא משביע את כעסם של הניו יורקים הבלתי אמידים? הבחירה בראש עירייה דמוקרטי שחרט על דגלו ערכים סוציאליסטיים מסמנת שלא, אבל היוזמה של בלומברג (המזוהה עם ההון) והמאמץ שלו להתערב בשוק הדיור העירוני דווקא הייתה רבה. פרויקטי הדיור בני ההשגה ברחבי העיר הפכו לכלי לפיתוח עירוני. הם משתלבים ברקמה האורבנית וכוללים שטחים ירוקים, מסחר, תעסוקה, פנאי, תרבות וחינוך. הצלחתם של רבים מן הפרויקטים, בניו יורק ובערים נוספות בעולם, צריכה לאותת לראשי העיריות שלנו, כי אפשר להתערב ולהשפיע לטובה על מצוקת הדיור באמצעות תכנון נועז.
?What did you always want to build when you were a kid (assuming you made the mistake of growing up, and no longer consider yourself a kid
?What was your dream
משפט זה מופיע בעמוד הפייסבוק של Ethan Robb Schlussler.
איתן הוא הפיטר פן שלי. צעיר (23) כישרוני מאיידהו, ארצות הברית, שבנה לו יחידה עצמאית בחצר הבית. כשאני אומרת "יחידה עצמאית" אני מתכוונת לבית עץ בגובה העננים שנבנה בשתי ידיו, וכשאני אומרת "חצר ביתו" אני מתכוונת ליער עבות וירוק-עד.
מעבר לידיים טובות והיעדר פחד גבהים, איתן ניחן בקורטוב של עצלנות בריאה, שהביאה אותו לרעיון הנפלא של אופני-מעלית. הוא לקח אופניים ישנים ובתוך יומיים הפך את התנועה שלהם מאופקית לאנכית, כך שלא יצטרך לטפס מיליון פעם ביום על הסולם. שנאמר, Necessity is the mother of invention. את מערכת ההילוכים המקורית הוא חתך והלחים מחדש, כדי לקבל מערכת הילוכים נמוכה. האופניים נעים על חמש גלגיליות, שכל אחת מהן יכולה לשאת משקל של כ-270 ק"ג.
תוך כדי בניית בית העץ, החבר'ה העבירו את הלילה אי-שם בין שמיים וארץ. ממש ארץ לעולם לא. אח! לו הייתי וונדי.
אהבתם את הסרטון? אתם לא לבד. כמעט מיליון וחצי צופים נהנו ממנו מאז שעלה לאוויר, לפני ארבעה חודשים. כן, הבחור קצת התחרפן כשראה את ההמצאה שלו ב-CNN וב-Good Morning America, אבל כשהתוכנית הנערצת עליו, Treehouse Masters, ביקשה להכין עליו כתבה בלעדית הוא באמת נדהם. מאז הוא כבר קיבל הצעה מערוץ ההיסטוריה, לככב בתוכנית ריאליטי על בנייה והמצאות. אני אוהבת את הפתיחות והשיתופיות של דור הפייסבוק: באותה נשימה שבה קיבל את ההצעה, כבר כתב על כך סטטוס שבו ביקש מחבריו לעזור לו ברעיונות לתוכנית.
באווירה של שנה שמסתיימת ושנה שנפתחת, בחרנו בפרויקט המשלב ישן וחדש תוך מתן כבוד לשניהם. מטה חברת הפרסום Lamar בלואיזיאנה התמקם
במבנה בטון משנות ה- 70 ששימש כמרכז מיחשוב ונתונים, ותוך שמירה על המעטפת המתועשת, יצר עולם פנימי המאתגר את תפישת התכנון המקובלת למשרדים. גינה פנימית שנפערה בלב המבנה מכניסה אליו אור ואוויר, ומעניקה חלל חיצוני לעובדים; מגוון אזורי מפגש ומנוחה משמשים גם כחללי עבודה לא רשמיים, ומשפרים את איכות החיים של העובדים.
בהתחשב בהיקף העצום של הפרויקט, אהבנו את הבחירה הסביבתית הנועזת של הלקוח: הסבה נרחבת למבנה קיים במקום הקמה של בניין חדש התפור לפי צרכיו. אהבנו גם את החשיבות שניתנה לחללים הציבוריים המשותפים, על חשבון מטרים רבועים של עמדות עבודה. נקווה לראות יותר כאלה גם אצלנו!
מיקום: באטון-רוז', לואיזיאנה, ארה"ב
לקוח: חברת הפרסום Lamar
אדריכלים: Eskew+Dumez+Ripple
שטח: 11,000 מ"ר
פרויקט השנה שלי בתחום העיצוב הקמעונאי הוא הכי גדול בארץ. יותר מזה – הוא הכי גדול במזרח התיכון! הקניון הגדול בבאר שבע,
50,000 מ"ר של חנויות, היושבים בליבם של מעל 150,000 מ"ר בנויים, נפתח השנה בתרועה רמה והצטרף לאחיו הגדולים והוותיקים בבירת הנגב - קניון הנגב, קניון השדרה השביעית, קניון ONE, מתחם BIG , מתחם מול-7 – וזו רק רשימה חלקית. אליהם עתידים להצטרף במהלך 2014 עוד עשרות אלפי מטרים רבועים במתחמי הבילוי והקניות "סינמה סיטי" ו"יס פלאנט".
מה פשר כל מרכזי הקניות הללו בבאר שבע? חכמים ממני כבר כתבו שאת הקמת הקניון הזה תלווה לא מעט קניבליזציה בין הקניונים לבין עצמם, ובין סניפים שונים של רשתות הנאלצות לפתוח מספר חנויות בעיר. התסמונת הזו של שכפול והשטחה היא מבחינתי הסיפור המרכזי של העיצוב הקמעונאי ב-2013. וזה לא סיפור שמח.
מבלי להיות יותר מדי חברתי או פוליטי (כי אני לא), הפרויקט הזה מייצג היטב את רוח הזמן בתחום העיצוב המסחרי: הוא ענק, הוא כוחני והוא משוכפל. היעדרו של סיפור, או סתם קצת תוכן, בולטים במיוחד. ואני לא אדם נאיבי. רחוק מזה, גם אני מוצא את פרנסתי בתחום הקמעונאות ואוהב את הדינמיות והאתגרים שהוא מציע – בידול בסביבה תחרותית רוויה, תקשורת עם קהל מגוון, העברת מסרים מורכבים בזמן קצר ויצירת חוויה ייחודית. אבל איפה זה ואיפה הקניון הגדול בבאר שבע? ולמה עוד קניון "כזה" בעיר הזו? עם אותן חנויות בדיוק ועם אותה חווית לקוח אנמית?
אז כן, 2013 היא עוד שנת קניונים ששברה כאן שיא של גודל ללא שום מקוריות או סיפור. ולמרות כמה פרויקטים מרגשים אחרים (חנות הפופ-אפ במוזיאון העיצוב בחולון), חללים דרמטיים במיוחד (מסעדת טאיזו בתל אביב) ומרעננים (הפסאז' באלנבי, התדר בבית רומנו בתל אביב), אנחנו שוב הולכים לאותו הקניון. לא פחות ולא יותר.
נכון, סימבוליזם יכול להיות עניין דביק. אבל ביום שמצאתי ספר תנ"ך תקוע בין שני צינורות ביוב הבנתי שהשנה העניין נחתם ונסגר: עם הספר צריך לחפש לעצמו הגדרה עצמית חדשה. כמו שזה נראה כרגע, "עם הארץ" הולמת בול.
היינריך היינה כתב: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". ובמקום שבו זורקים ספרים?
השנה עברנו לגור בתל אביב, ותוך כדי חיפוש חניה גילינו את גן קריית ספר,
הוא היה לנו תגלית אישית מרעישה. בעבורנו, הוא הפרויקט של 2013. הגן, שנחנך השנה בלב העיר הוא נקודת אור בתכנון בישראל, והקמתו היא הישג פוליטי וגם הישג תכנוני-עיצובי. בקצרה: שטח של בסיס צבאי-לשעבר באזור שבאמת זקוק לפארק, שנמצא בבעלות העירייה ומינהל מקרקעי ישראל, היה מיועד לשימוש ציבורי. ב-1996 נודע שהעירייה והמינהל מתכוונים לייעד אותו לשימושים פרטיים (שנעו בין מגדלי משרדים, מגדלי מגורים, חניון ושילובים שלהם). התושבים פתחו במאבק מתיש שנמשך 13 שנים, וכלל נטיעות גרילה (צפו בסרטון המצורף), עד שב-2010 זכו בניצחון משפטי: הגן יוקם.
בתוצאות חיוביות של מאבק על מרחב ציבורי נתקלנו גם בסיאול: כביש בן 14 נתיבים הפך, בתום מאבק ציבורי, לטיילת הומה בלב העיר. גם בברלין ראינו את המחאות ב"תכל’ס", נגד פינוי אמנים שישבו שם יותר מ-20 שנה. סביב הגינה התל אביבית התנהל מאבק קטן יותר, אבל התוצאות שלו מוצלחות לא פחות. הפנים האחרים שראויים לציון כאן הם העיצוב והשימושיות, שניהם באיכות חריגה לישראל. בשטח הלא גדול תיכנן רם אייזנברג גן מקסים, שאותו אנחנו חוצים מהחניה לבית, בין גינת הכלבים ומשחקי הכושר לגינת התבלינים ומתקני המשחקים, ומגיעים לצמחים המטפסים (שאחריהם אנחנו עוקבים בציפייה) ומשתדלים שלא להיתקל בכל הילדים שמתרוצצים בו (וזו משימה לא פשוטה בכלל).
אז אחרי שנתיים של כתיבת מדריך אישי למקומות המעניינים בעולם מבחינה אדריכלית, בחרנו שפרויקט השנה שלנו יהיה כאן, ממש מתחת לאף. לא כי אין יפים ממנו (בקרוב פוסט על יפן), אלא כי אין יפים כמוהו. לא בתל אביב בכל אופן.
המשימה למצוא את הדבר העיצובי המשמעותי שקרה ב-2013 הייתה לא פשוטה. בשנה שחלפה לא קרו מהלכים חשובים או דומיננטיים מדי. אז נכון, משתמשי האייפון נהנים מעיצוב יותר עדכני, ומשתמשי גוגל ויאהו ממשיכים לחיות עם לוגואים מחודשים אבל לא מעודכנים שצצו השנה, ובכל זאת את סיכום השנה שלי בחרתי להקדיש לעולם המודפס וליומון הבריטי The Independent.
זה כמעט עשור שסצינת העיצוב והתקשורת העולמית מספידה את הדפוס. קראו לי פנטזיונר או נאיבי, אבל התחושה שלי הפוכה. סדנאות של דפוס משי, Letterpress ו-risoprint שצצו בהמוניהן בבירות העולם בשנה האחרונה כבר הפכו לתופעה המדוברת של השנה (נדמה שמעצבי העולם מחפשים אלטרנטיבה לטכנולוגיות המפוקסלות), ובחנויות העיתונים כאן בלונדון צצים בכל חודש עשרות מגזיני אופנה, אוכל ולייף-סטייל חדשים.
אבל האקורד המרשים ביותר נשמע ממש לפני חודשיים, כשאחד העיתונים הפופולריים בממלכה שינה את עיצובו לחלוטין. בעידן של צמצום, חיסכון וחרדת הישרדות בעיתונות היומית, זהו צעד אמיץ. ה"אינדיפנדנט", שנחשב לצעיר בחבורת העיתונים הבריטיים (עוד לא מלאו לו 30 שנה), גייס את אחד ממעצבי העיתונים המסקרנים בתקופתנו, מאט וויילי, כדי לנער את האבק ו״להחיות את רוחם של המייסדים״.
ואכן, מהפך. הלוגו עודכן ועבר לצידו הימני של הדף (בניגוד לכל תפישת עיתון חדשותי יומי אחר); הגריד שונה; הכותרות הראשיות גדלו; הפונטים עודכנו; ושטחי הפרסום אוחדו. וויילי והצוות שלו לקחו עיתון שנראה כמו כולם, וניסו למתוח גבולות. עם תפוצה עכשווית של 70,000 קוראים ביום, מעניין לראות מה יעשה השינוי העיצובי לכוח המשיכה שלו.
״אנחנו רוצים לחזור לעתיד ולאמץ את אמירתו של העורך הראשון שלנו, אנדריאס ווית׳אם סמית׳: לפתח עיצוב שהוא 'קלאסי, עם טוויסט'. המראה החדש של העיתון מדגיש את האלמנטים הטובים ביותר שלנו, הוא מחובר למורשת שלנו, אבל גם רדיקלי וחדשני עם טיפה שובבות - עצמאי וייחודי מאז ומתמיד!״ אמר אמול ראג'אן (Amol Rajan), העורך הראשי.
- עודד בן יהודה כותב את הבלוג "גראפיק באסטר"
הבלוג The Socialite Family מציג
דירות של אנשים אמיתיים, כאלה שאוהבים עיצוב, מוקירים אותו ומעניקים לו פרשנות אישית. דרך התמונות אני צופה בדרך החיים ובעיסוקים שלהם, שמשפיעים על האופן שבו הם מעצבים את החדרים הפרטיים שלהם. Constance Gennari,
שפתחה את הבלוג ומציגה בו עיצוב במלוא מובן המלה - פונקציונלי, מקל על החיים ומייפה אותם - היא עיתונאית לשעבר שהתמחתה בכתיבה על אופנת ילדים וברכישת אמנות למשרדי פרסום. את הבלוג היא השיקה מתוך אמונה שערכים מסורתיים, ובראשם משפחתיות, חוזרים למרכז הבימה. היא כותבת שחובתנו כהורים צעירים לחנך את ילדינו בדרך נכונה וכנה, וכהדוניסטים, עלינו ללמד אותם להעריך דברים יפים.
אני אוהבת את הבלוג הזה כי אני אוהבת עיצוב פנים. כי אני אוהבת להציץ. כי אני סקרנית ודרך החיים של משפחות בד' אמותיהן מעניינת אותי. הוא מאפשר לי כמה דקות של אתנחתא וטיול מסביב לעולם. אני מבקרת בביתה של משפחה בפריז, מתארחת בלונדון, מבקרת בניו יורק ונמצאת במילאנו. גבולות גיאוגרפיים, לשוניים או כספיים לא חלים עלי. כאן אני עפה.
השנה הוכרזו והוצגו בישראל פרויקטים של "אדריכלים כוכבים", שהביאו איתם משב רוח בינלאומי מצד אחד, ותרעומת בקהילת האדריכלים המקומית מצד שני. מדובר באדריכלים זרים מהשורה הראשונה שזכו בפרויקטים לאומיים מהמעלה הראשונה, שניהם בירושלים: הקמפוס החדש של האקדמיה לאמנות "בצלאל"
במרכז העיר, שיתוכנן אצל SANNA היפנים; ובניין הספרייה הלאומית החדש,
הצמוד לקריית הממשלה, בתכנון "הרצוג ודה מרון" משווייץ.
גם מעצב-העל המצרי-אמריקאי קארים ראשיד הראה השנה נוכחות מוגברת בתל אביב, שבה חשף את תוכניתו לעיצוב מלון חדש ברחוב נחלת בנימין; והאדריכל לב ליבסקינד, בנו ומנכ"ל משרדו של אביו, האדריכל דניאל ליבסקינד, התרוצץ בין כמה ערים בגוש דן בניסיון לגרוף פרויקט אחד או שניים.
אדריכלים כוכבים פעלו בישראל כבר בתחילת שנות ה-60, והבולטים בהם היו אוסקר נימאייר הברזילאי ואיי.אם.פיי הסיני-אמריקאי, שהובאו לארץ הקודש בהזמנת יזמים שביקשו למקסם רווחים מפיסות קרקע שהיו בבעלותם. ההבדל בין אז להיום טמון בפרויקטים עצמם: במקום אדריכלים מהפכניים שהציעו ליישר קו עם מגמות עולמיות, גם בהיבט התפקודי וגם בהיבט העיצובי, ולקדם את תפישות התכנון המקומיות והמקובעות, עכשיו מזמינים אדריכלי ראווה שמרניים יחסית, שמעדיפים להתמקד בפרטי בניין מושלמים וייצוג מרשים בנוף, אך אין להם כוונות אחרות.
גם הבאתם ארצה באמצעות גופים ציבוריים (ולא יזמי נדל"ן כבעבר) מעוררת שאלות שטרם זכו לתשובה מניחה את הדעת: מה הם השיקולים שמופעלים בייבוא כוכבים שגובים שכר כפול ומכופל מעמיתיהם הישראלים? האם המוסדות מודים בכך שלאדריכלים הישראלים אין כלים להתמודד עם פרויקטים כאלה? האם הרצון לקדם יצירה ישראלית מקורית נחלש, או שמא מדובר בתהליך התבגרות שבו הגבול בין המקומי לעולמי מתפורר ואין עוד צורך בחיפוש זהות עצמית?
ואולי התשובה פשוטה הרבה יותר. צריך רק לפתוח את החלון ולראות מה בנו כאן לאחרונה, כדי לקרוא אותה.
זאת סדרה של ריהוט שקוף, שהוצגה השנה בפסטיבל העיצוב בלונדון.
"שמש קליפורניה" של אנדי מרטין
היא סדרה של יציקות פוליאסטר בצורות גיאומטריות בסיסיות לגמרי: גליל וקוביות שקופות עם פיגמנטים של צבע. כל אחד מהגושים הוא הפשטה של צורת הרהיט המקובלת: שרפרף, קונסולה, שולחן קפה.
כל אחד שוקל יותר מ-100 קילוגרם ועדיין נראה כמרחף באוויר, ומבחינתי הם מגשימים את (כמעט) כל חלומותי העיצוביים:
הם שקופים: כי כל אחד מהם מציג אין-סוף ממדים. משתנה כל הזמן ואף פעם לא משעמם.
כל פריט הוא שלושה במחיר של אחד: פסל, רהיט, קליידוסקופ.
וגם הפשטה מוחלטת ותמצות של המוכר והידוע.
חברות הטכנולוגיה השלימו השנה, כך נראה, עם ההנחה שצריך להתמקד בתוכנה. את תפקיד החומרה והבאתה לשוק לקחו על עצמם בעיקר קיק-סטארטרים ואנשים פרטיים, שהשקיעו מאמצים כבירים באתרי גיוס הכספים ברשת. אם בשנה הקודמת כל אחד הרגיש שהוא מפתח-אפליקציות, השנה מיטב ההשראה והמוחות התרכזו ביצירה פיזית וקישורה לעולם הדיגיטלי.
ה״אינטרנט של הדברים״ (חיבור המכשירים הביתיים לרשת האינטרנט: Philips Hue, Sonos Speakers, Yell Lock לדוגמה) הוא קונספט מאוד מדובר במסדרונות של חברות הענק, מבלי להבין באמת על מה מדובר. כדרך הטבע, אנשי העסקים הגדולים לא רוצים ליטול סיכונים על דבר שהם אינם בטוחים לגביו, ולכן הם מעדיפים שעסקים קטנים וממציאים יפתרו בשבילם את שאלת המודל העסקי, את מציאת המפעלים הרלבנטיים ואת יצירת האמון מצד יצרנים וצרכנים.
הפרויקטים המדהימים ביותר של 2013 קשורים אצלי לשלושה תחומים. רובם אמנם ייצאו לשוק ב-2014, אבל עלו לכותרות כבר השנה, וכולם שייכים לטרנד של ״עזרו לנו להפוך את זה למציאות״.
1. טכנולוגיה לבישה - MYO. בניגוד למוצרים דומים אחרים, כמו גוגל גלאס ואינסוף השעונים הלבישים, MYO נכנס להגדרה של Sustainable ומייצר את האינטראקציה הכי טובה, חסכונית ואינטואיטיבית שראיתי.
2. עיצוב רספונסיבי. בניגוד לשנים עברו, שבהן עיצבו שירותים-אתרים למחשב, לטאבלט ולסלולרי, היום מעצבים הרבה יותר מודעים לעיצוב נגיש וגמיש לכל הפלטפורמות. אי-אפשר עדיין להבחין בהישג הזה באתרים רבים, אבל אין ספק שמעצבים ומתכנתים ממוקדים הרבה יותר בחוויה אחידה וכוללת, שמודעת ליתרונות ולחסרונות של כל מכשיר צריכה.
3. בידור ביתי. הטלוויזיה באינטרנט ראתה השנה את "נטפליקס" מקבלת רייטינג גבוה יותר מכל תחנת טלוויזיה. המיזם שנכנס כשותף ביצירת תוכן ("בית הקלפים") הוכיח כי אין נזק בשחרור של סדרה שלמה בבת אחת לציבור, מבלי לגרום להם לחיות משבוע לשבוע בהמתנה לפרק הבא. אפשר לעשות טלוויזיה טובה בלי פרסומות, תמורת תשלום, ואפשר ליצור מנוע-המלצות יעיל שהופך את חוויית הטלוויזה מצריכה אפאטית להיקשרות תוכנית.
מייקל מינס הוא בחור כישרוני עם המון אנרגיה. לפני כמה שנים קנה עם בן זוגו, ג'ונתן, בית ויקטוריאני ישן במערב יורקשייר והחל לשפץ אותו. בעבור לבנטינים כמונו גם הבית הישן היה עוצר נשימה, גם אם שמרני ומיושן. כבעליה של חברה למציאה והשכרה של לוקיישנים מהממים באנגליה ומחוץ לה, מינס מצוי בעיצוב וטרנדים, והטעם שלו משובח. את השיפוצים, הלבטים, הקניות וההחלטות על הבית החדש הוא תיעד בבלוג
שצבר פופולריות רבה.
בעקבות תגובות קוראים שהתפלאו על מיקומו מחוץ לעיר הגדולה (מקבילה של הגליל העליון, פחות או יותר), מינס החליט להציג בבלוג יצירות של מעצבים ואמנים נוספים ממערב יורקשייר. הבלוג תפס תאוצה, ובספטמבר מתח את פניו לחנות מקוונת שמוכרת את הפריטים שהוא מציג בבית.
יש משהו חופשי ואישי בכתיבה של מייקל, שמרבה במחוות גדולות, אותיות גדולות וסימני קריאה, והחופש הזה עובר גם בעיצוב שלו, שכולל צבעים דרמטיים, הרבה קירות ותקרות בשחור, פריטים בשחור ולבן כמיטב הטרנד, רהיטים ויצירות אמנות צבעוניות וגדולות מהחיים והרבה שמחת חיים בכלל. יותר משאני רוצה לגור בבית הזה, אני רוצה להיות חברה של מי שגר בו, כי נראה שעושים שם חיים משוגעים.
הפריטים בחנות, מכריות דרך כורסאות וינטג' ויצירות אמנות, מוצגים כמו בטמבלר מפתה ולא בצורה מסודרת לפי מחירים או קטגוריות, והאתר מצליח ליצור את התחושה הכיפית שאנחנו מסתובבים בתוך דירה פרטית של מישהו ממש מדליק, ויכולים, אם נרצה, לקנות מה שבא לנו. וכן, במחיר מסוים הוא גם שולח דברים מחוץ לאנגליה.
